בר"מ 688-23 בר"מ 688-23

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 10.11.2022 (עמ"ן 36216-05-22, סגנית הנשיא א' כהן). בית המשפט המחוזי דחה ערעור על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל אביב-יפו (להלן: ועדת הערר) מיום 30.3.2022.

2.מקורו של ההליך דנן בסכסוך שהתגלע באשר לחיובי הארנונה של המבקשת, המחזיקה בנכס מסחרי הידוע כ"קניון TLV" בתחומי העיר תל אביב-יפו, וזאת ביחס ליחידות אחסון המצויות במבנה הקניון ופזורות בקומות שונות בו (להלן: היחידות). הצדדים להליך – המבקשת והמשיב, מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו – אינם חלוקים על כך שחיוב היחידות צריך להיעשות לפי סיווג "מחסנים". עם זאת, יש ביניהם מחלוקת שנסבה על השאלה אם יש לראות ביחידות, כולן ביחד, מחסן אחד בשטח כולל של 703 מ"ר (כעמדת המבקשת), או שמא יש לראות בהן 62 מחסנים עצמאיים (כעמדת המשיב). חשיבותה של השאלה, במישור המעשי, נובעת מכך שלפי צו הארנונה הכללית של עיריית תל אביב-יפו, מחסן בשטח גדול מחויב בארנונה בתעריף נמוך יותר ממחסנים קטנים רבים, הגם שהיקף השטח הכולל הוא זהה.

3.מבלי לפרט יצוין בתמצית כי עד לחודש ספטמבר 2018 המבקשת הוכרה כזכאית לפטור מארנונה לנכס ריק בגין היחידות. עם סיומה של תקופת הפטור נשלחו אליה הודעות חיוב בארנונה – והן אלה שעומדות ביסודה של הבקשה הנוכחית. במסגרת זו החליט המשיב לחשב את השומה על בסיס ההתייחסות ליחידות כאל 62 מחסנים נפרדים. מנגד, המבקשת חלקה על החלטה זו, והגישה השגות על כך. לאחר שאלה נדחו – הגישה המבקשת עררים לוועדת הערר, שנדונו במאוחד. לצורך ההליך שבפני, איני נדרשת לתיאור כל ההשגות והעררים, ודי בכך שאציג את הטענות המרכזיות.

4.בעיקרו של דבר, המבקשת טענה כי ההתייחסות ליחידות כאל 62 מחסנים קטנים היא מלאכותית ומהווה הכבדה מיותרת. עוד נטען כי בהעדר שינוי נסיבות עובדתי או משפטי המשיב אינו יכול לשנות את סיווג היחידות ולטעון לפיצול ביניהן לאחר שבעבר הן הוגדרו כיחידת שומה אחת. המבקשת טענה כי היא הסתמכה על עמדתו של המשיב, אשר בשלבים מוקדמים יותר הכיר בכך שהיחידות כמכלול מהוות שטח אחסון כולל. זאת, כך נטען, בין היתר בשל המאפיינים המיוחדים שלהן – העובדה שמדובר ביחידות שאין כוונה או יכולת לעשות בהן שימוש מאחר שהן נמצאות בקצה מסדרונות שהגישה אליהם קשה, וכן העובדה שהמחזיק בכולן הוא הקניון עצמו ולא בעלי החנויות. בהקשר זה נטען כי מיום פתיחתו של הקניון לא חל כל שינוי ביחידות ולא נעשה בהן שימוש, למעט יחידות בודדות. המבקשת הוסיפה וטענה כי הפיצול ל-62 יחידות נפרדות סוטה מהעיקרון לפיו נכס ריק יחויב בהתאם לסיווג הזול ביותר מבין השימושים המותרים על-פי דין. על רקע זה עתרה המבקשת לראות את היחידות כמכלול ולחייבן בארנונה כמחסן אחד בהתאם לכך.

5.מנגד, המשיב סבר כי הוא מוסמך לשוב ולבחון מחדש את חיובי הארנונה של הנכסים המצויים בתחומי אחריותו, וכי אין כל הצדקה להמשיך לחייב את המבקשת בחסר, גם אם כך נעשה בעבר. המשיב טען כי קביעתה של יחידת השומה הרלוונטית היא עניין המסור לשיקול דעתו הרחב, ואין מקום להתערבות של ועדת הערר בכך. עוד נטען כי מדובר בשטחים בני-חיוב, כאשר לשיטתו של המשיב הסיבה היחידה לכך שהמבקשת נושאת בעצמה בנטל תשלום הארנונה בגינם היא שלא עלה בידה להשכירם במלואם. המשיב הוסיף והטעים כי עסקינן ביחידות שלכל אחת מהן דלת נפרדת, וכי חלקן אינן סמוכות זו לזו ואף מצויות בקומות נפרדות. עוד הוא הוסיף כי אין כל מניעה לעשות בהן שימוש, וכי לאמיתו של דבר אחדות מהן אף הושכרו ונצפתה בהן פעילות. על-כן, כך נטען, אין כל פגם בהחלטה לחייב את היחידות בנפרד זו מזו.

6.בהחלטה הנזכרת בפתח הדברים ועדת הערר דחתה את העררים. בהחלטה נקבע כי כל אחת ואחת מהיחידות מהווה מבנה פיזי בפני עצמה – כי קיימת הפרדה בין היחידות, וכי לכל אחת מהן אמצעי זיהוי ומנגנוני נעילה נפרדים. כל יחידת אחסנה נועדה, כך נקבע, לשמש כמחסן העומד בפני עצמו – גם אם כמה מחסנים מצויים בידיו של אותו מחזיק ומשמשים לאותה מטרה. עוד הובהר כי קביעתה של יחידת השומה מצריכה הפעלה של שיקול דעת מינהלי, וכי למשיב מסורה סמכות טבועה לעשות כן. ועדת הערר הוסיפה והדגישה כי לא נמצאה כל הצדקה מהותית להימנע מפיצול הנכס ליחידות נפרדות, מעבר להכבדה הכלכלית הנטענת. כן צוין כי העובדה שהמשיב לא פיצל את הנכס קודם לתחילת החיוב בגינו, אינה משליכה על סמכותו להחליט אחרת בשלב זה, ואין בכך כדי לעורר חשד למלאכותיות. ועדת הערר אף הדגישה כי היה היגיון רב בהתייחסות ליחידות כמכלול כל עוד כלל השטח היה פטור מתשלום ארנונה, אך מן הרגע שבו הן החלו לפעול ולשמש את בתי העסק הפעילים בקניון – אין כל פגם בהחלטה על הפיצול. כמו כן, ועדת הערר דחתה את טענת המבקשת לפיה לא חל כל שינוי נסיבות המצדיק את הפיצול, ועמדה בהקשר זה על העובדה שתועדה פעילות בחלק מהיחידות שמשרתות בתי עסק כמחסנים פעילים. עוד נקבע כי המבקשת לא ביססה אינטרס הסתמכות בר הגנה, המחייב להותיר את כלל השטחים כיחידה רישומית אחת. ועדת הערר הוסיפה כי מקובלת עליה עמדת המשיב, לפיה מסור לו שיקול דעת "רחב ומקצועי" לעניין פיצול הנכס. על רקע זה נדחו העררים כאמור, והמבקשת חויבה בתשלום הוצאות המשיב בסך 5,000 שקלים.

7.המבקשת לא השלימה עם התוצאה האמורה, והגישה על כך ערעור ובו חזרה על עיקרי טענותיה. בית המשפט המחוזי דחה כאמור את הערעור, בהתחשב באמת המידה המצמצמת להתערבות בהחלטות של ועדות ערר מסוג זה, וקבע כי ההחלטה בעניינם של הצדדים מצויה במתחם הסבירות, בפרט בהתחשב במומחיותה של ועדת הערר. לגופם של דברים צוין כי עמדתה של המבקשת לפיה יש לראות בכל המחסנים יחידת שומה אחת היא מלאכותית, בשים לב לכך שעל-פי קביעותיה העובדתיות של ועדת הערר מדובר במחסנים המופרדים באופן פיזי זה מזה. לבסוף דחה בית המשפט המחוזי את טענת המבקשת לפיה נפל פגם בכך שהמשיב פיצל את הנכס רק במועד שבו הוטל חיוב בארנונה על הנכס (ולא קודם לכן, במהלך התקופה שבה הוא נמצא לא ראוי לשימוש), וקבע כי כל עוד הנכס היה פטור מחיוב בארנונה היה היגיון רב בהתייחסות אליו כאל יחידה רישומית אחת. מכל הטעמים האמורים, נדחה הערעור, והמבקשת חויבה בהוצאות המשיב בסך 10,000 שקלים.

8.בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשת חוזרת וטוענת כי המשיב פיצל את שטח האחסון הכולל ליחידות שומה נפרדות כדי להביא לחיוב ארנונה בתעריף גבוה יותר בגינן. לשיטת המבקשת, הדבר נעשה בניגוד לדין ולהלכה הפסוקה. עוד נטען כי מבחינה מעשית, המבקשת מחויבת בתעריף גבוה מאד, שעה שהיחידות עומדות ריקות וללא שימוש, באופן שגורם לה עוול של ממש. המבקשת מוסיפה וטוענת כי יש מקום להעמיד הלכה על מכונה בכל הנוגע להיקף ההתערבות של בית המשפט המחוזי בהחלטות של ועדת הערר. סוגיות אלה מצדיקות, כך נטען, מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". זאת ועוד, בבקשה נטען כי קביעותיו האמורות של בית המשפט המחוזי אף שגויות לגופן ולפיכך גורמות לה לעיוות דין.

9.לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ונתתי דעתי לטענותיה של המבקשת, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 החלה בעניין זה מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. כידוע, אמת המידה למתן רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים שדן בערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה, בשאלות שהן יישומיות באופיין, היא מצמצמת, ובהתאם לכך אינה מקימה ברגיל רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: בר"ם 7894/21 נצב"א אחזקות 1995 בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית טירת הכרמל, פסקה 9 (22.11.2021); בר"ם 2323/22 איסתא נכסים בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו, פסקה 9 (27.4.2022)). לא מצאתי כי המקרה דנן נכנס לגדרו של החריג לכלל האמור. חרף ניסיונה של המבקשת לשוות כסות עקרונית לטענותיה, דומה כי אלה נטועות היטב בנסיבותיהם הפרטניות של הצדדים ובמאפיינו הספציפיים של הנכס מושא ההליך. על כן, הן אינן מעוררות שאלות משפטיות עקרוניות. כמו כן, לא התרשמתי כי דחיית הבקשה עלולה לגרום עיוות דין. טענותיה של המבקשת נדונו ונבחנו לגופן על-ידי הערכאות הקודמות, ולא מצאתי כי נפל פגם בהכרעותיהן המצדיק התערבותו של בית משפט זה.

10.למעלה מן הצורך, אוסיף ואבהיר כי העמדה לפיה מדובר במקרה זה ביחידות נפרדות נראית אף נכונה לגוף הדברים. השאלה בדבר פיצולן של יחידות שומה היא בסופו של דבר שאלה פיזית-עובדתית, אשר יש לבחון אותה בהתאם למצב הדברים הקונקרטי בשטח, על-ידי הגופים האמונים על כך – בשלב ראשון, מנהל הארנונה, ובהמשך ועדת הערר – שלהם המומחיות המתאימה ו"היכרות עם השטח". כך למשל, לשם השוואה, בכל הנוגע לסיווג נכס לצרכי ארנונה הובהר כי "עניינים אלה דורשים, ככלל, בירור נסיבתי ויישומי באופיו" (בר"ם 4012/18 מנהל הארנונה בפתח תקווה נ' המכללה למנהל, פסקה 7 (25.6.2018)). כן צוין בהקשר דומה כי "מחלוקות מסוג זה קשורות במאפייניו הספציפיים של הנכס העומד לדיון, באופן השימוש הקונקרטי שנעשה בו ובסיווגים השונים הקבועים בצו הארנונה הרלוונטי" (בר"ם 7813/13 מנהל הארנונה - עיריית ירושלים נ' תיכון תל אביב, פסקה 9 (24.12.2013)). דברים אלה יפים גם למקרים מהסוג הנדון בענייננו, שבהם מתעוררת שאלה הנוגעת אך לאיחוד או פיצול של נכס ליחידות שומה, כאשר סיווגו לצרכי ארנונה הוא אחיד (זאת להבדיל ממצב שבו מדובר בנכס רב-תכליתי, סוגיה שנדונה, בין השאר, בע"א 7975/98 אחוזת ראשונים רובינשטין שותפות רשומה נ' עירית ראשון לציון (9.2.2003) ובבר"ם 9205/05 מנהל הארנונה - עיריית טבריה נ' היפר שוק 1991 בע"מ (14.11.2006)).

11.בנסיבות העניין, פסק דינו של בית המשפט המחוזי הבהיר היטב כי המחסנים מושא ההליך דנן פזורים על פני קומות שונות בקניון, כי קיימת ביניהם הפרדה פיזית וכי הם אינם צמודים זה לזה. יש להדגיש עוד את קביעתה של ועדת הערר לפיה "אין חולק כי בין הנכסים קיימת הפרדה, אמצעי זיהוי, מנגנוני נעילה כך שכל יחידת אחסנה נועדה לשמש כמחסן, וזאת בגדלים שונים". על רקע תשתית עובדתית זו, המלמדת על הפרדה משמעותית בין היחידות, דומה כי יש בסיס איתן לקביעתו של בית המשפט המחוזי כי המבקשת חותרת לאיחוד מלאכותי של כלל המחסנים.

12.לבסוף, יש לדחות אף את טענותיה של המבקשת בדבר היקף ההתערבות של בית המשפט המחוזי בהחלטה של ועדת הערר. המבקשת טוענת, כי בית המשפט לעניינים מינהליים הדן בערעור מינהלי נדרש לבחון את החלטת ועדת הערר לגופה, ולא את סבירותה. בעניין זה יש לשוב ולהבהיר: סעיף 8 לחוק בתי המשפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 מורה כי "בית משפט לענינים מינהליים ידון בעתירה מינהלית ובערעור מינהלי בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בשינויים המחויבים לגבי עתירה מינהלית ולגבי ערעור מינהלי". יש אפוא לדייק ולומר: אכן, הביקורת אינה מוגבלת לבחינת סבירות החלטתה של ועדת הערר, אלא משתרעת על פני כלל עילות הביקורת של המשפט המינהלי – ועם זאת, אינה ביקורת ערעורית רגילה (ראו: בר"ם 7502/22 רשות המיסים נ' פודולסקי, פסקה 20 (22.1.2023). כן ראו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד - משפט מינהלי דיוני 211-209 (2017)). בנסיבות דנן, התרשמתי כי בית המשפט המחוזי בחן את טענות הצדדים בהתאם לאמות מידה אלה, וכי אין יסוד לטענה כאילו דחה את הערעור אך בשל כך שמצא את החלטתה של ועדת הערר סבירה.

13.סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.