בר"מ 6901/18 ידידיה ובניו בע"מ נ. עיריית קרית אתא

1.

בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים

מיום 24.8.2018 ( עת"ם 12138-07-18, סגן הנשיא ר' סוקול ).

העובדות הצריכות לעניין

2.

המבקשת, חברת ידידיה ובניו בע"מ, מחזיקה במתחם המכונה "מתחם ידידיה", הכולל מספר מבנים באזור התעשייה של עיריית קרית אתא, היא המשיבה (להלן בהתאמה: המתחם ו -העירייה ). בין הצדדים התגלעו בעבר מחלוקות בנוגע לתשלומי הארנונה שבהם חבה המבקשת. מחלוקות אלו נסבו, בין השאר, על היקף השטחים שבגינם חויבה המבקשת ועל סיווגם על פי צווי הארנונה הרלוונטיים. בהמשך לכך, בסוף שנת 2017 נערכו מדידה עדכנית של המתחם המוחזק על ידי המבקשת ובדיקה של השימושים הנעשים בו.

3.

משהתקבלו תוצאות המדידה, תוקנה שומת הארנונה שהוצאה למבקשת לשנת 2018. ביום 25.1.2018 נשלחה למבקשת השומה המתוקנת, על סך של 1,988,914 שקלים, וביום 4.6.2018 הגישה המבקשת השגה למנהל הארנונה של העירייה על שומה זו. בהשגה נטען, בתמצית, כי שטח הנכסים שבהם מחזיקה המבקשת הוא קטן יותר וכי בהתאם לכך יש לחייבה בכמחצית

מהסכום שנקבע. ביום 12.6.2018 דחה מנהל הארנונה את ההשגה על הסף, בשל כך שהוגשה באיחור, אך הוסיף גם נימוקים לדחייתה לגופה.

4.

בד בבד, החלה העירייה בהליכי גבייה והטילה עיקול על סך 1,012,132 שקלים מן הסכומים העומדים לזכות המבקשת בחשבון הבנק שלה, בהתאם לסכום החיוב המצטבר עד למועד זה. בהמשך לכך, פנתה המבקשת לעירייה בבקשה שיתאפשר לה לשלם את סכום החוב שאינו שנוי במחלוקת מבחינתה (אשר עמד, בשלב זה, על כרבע מסכום השומה המתוקנת), וכן שבמקביל יבוטלו הליכי הגבייה עד להכרעה בערר שבכוונתה להגיש לוועדת הערר לענייני ארנונה (להלן: ועדת הערר ) על החלטתו של מנהל הארנונה. ביום 3.7.2018 השיבה העירייה למבקשת כי כיוון שההשגה הוגשה באיחור, חוב הארנונה הפך לחלוט ואין מניעה לגבותו.

5.

בשלב זה הגישה המבקשת עתירה לבית המשפט המחוזי, ובה טענה כי השגתה הוגשה במועד, בהתחשב בזמן שבו הומצאה לה השומה המתוקנת, כך שחוב הארנונה אינו חלוט והליכי הגבייה שננקטו אינם כדין. בצד העתירה הוגשה בקשה למתן צו ביניים להסרת העיקול שהוטל על חשבון הבנק של המבקשת ולעיכובם של הליכי הגבייה.

6.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה למתן צו ביניים. בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי הוא מייחס משקל לכך שסיכויי העתירה אינם נוטים לטובת המבקשת לאחר

שהוצגו לו מסמכים המעידים על כך שהשומה המתוקנת נמסרה בדואר רשום במועד מוקדם יותר מזה שלו טענה המבקשת, ומשלא ניתן כל הסבר מספק המצדיק מתן ארכה בדיעבד למבקשת לשם הגשת ההשגה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי גם מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת, שכן זו לא טענה שתשלום החוב יגרום לה לנזק בלתי הפיך, לא הוסיפה פרטים שעניינם מצבה הכלכלי, ואף טרם שילמה לעירייה את סכום החוב שאינו שנוי במחלוקת ואת חיובי הארנונה שצברה בשנים קודמות. כן נקבע כי לא קם חשש ממשי שהעירייה לא תוכל להשיב למבקשת את התשלומים שתגבה, ולכל הפחות תוכל "לפרוע" באמצעותם חובות קודמים של המבקשת שטרם שולמו. בית המשפט המחוזי הוסיף כי המבקשת פעלה בחוסר תום-לב כשלא שילמה עד למועד זה את החוב שאינו שנוי במחלוקת, ודי אף בכך כדי להביא לדחיית בקשתה לצו הביניים.

7.

להשלמת התמונה יצוין כי המבקשת טוענת שבשלב זה החוב שאינו שנוי במחלוקת אכן שולם לעירייה, וכן שהגישה ערר, ומוסיפה כי אף ביקשה הארכת מועד להגשת ההשגה מטעמה. אולם, היא לא צירפה מסמכים המעידים על כל אלו.

בקשת רשות הערעור

8.

המבקשת טוענת כי יש מקום לקבל את בקשת רשות הערעור שהגישה מאחר שלשיטתה החלטתו של בית המשפט המחוזי מנוגדת להוראות הדין. לשיטתה, משלא ניתנו החלטות בערר ובבקשה להארכת מועד שאותם על פי הנטען הגישה, הליכי הגבייה שנפתחו עוסקים בסכום שצריך להיחשב "שנוי במחלוקת". המבקשת מוסיפה וטוענת כי החלטתו של בית המשפט המחוזי, ובפרט קביעותיו הראשוניות ביחס למועד בו נשלחה השומה המתוקנת, הופכות את ההליך האמור להתנהל בפני ועדת הערר למיותר, וכובלות בפועל את שיקול דעתה של הוועדה. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי התעלם מכך שהעירייה, כך לפי המבקשת, ניהלה את הליכי הגבייה בפרקי זמן שאינם תואמים את הוראות הדין.

דיון והכרעה

9.

דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתשובה. כלל ידוע הוא שערכאת הערעור לא נוטה להתערב בהחלטותיה של הערכאה הדיונית בבקשות לסעדים זמניים (ראו למשל: בר"ם

1409/16

י.תירוש מסחר בע"מ נ' עיריית קרית אתא – מחלקת גביה והיטלים , פסקה 9 (21.3.2016) ; בר"ם

5777/17

רשק נ' עיריית ירושלים , פסקה 9 (30.7.2017) ; בר"ם

10069/17

גליק נ' מדינת ישראל – משרד התחבורה והבטיחות , פסקה 11 (11.1.2018) ) . לא מצאתי כי המקרה דנן מצדיק סטייה מכלל זה.

10.

בחינת טענותיה של המבקשת לאור החלטתו של בית המשפט המחוזי מעלה כי המבקשת לא עמדה בנטל להראות שמאזן הנוחות נוטה לטובתה. מבלי לקבוע מסמרות, דומה כי העובדה שהמבקשת נמנעה מתשלום החובות עליהם היא אינה חולקת (ואף בעת הזו לא צירפה כל ראיה לכך שאלו שולמו, חרף טענתה כי כך היה), מחזקת את ההנחה כי ללא נקיטת אמצעי הגביה תתקשה העירייה לגבות ממנה את דמי הארנונה המגיעים לקופה הציבורית. העובדה שבאמתחתה של המבקשת גם חובות רבים משנים עברו אך מחזקת מסקנה זו. מנגד, וכפי שצוין בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, לא הצביעה המבקשת על שיקולים ראויים המטים את מאזן הנוחות לכיוונה. אין צריך לומר שטענות המבקשת יוכלו להתברר כולן בפני בית המשפט המחוזי, וכי לא קיים חשש ממשי שהעירייה תתקשה להשיב למבקשת את כספי החוב ככל שטענותיה יתקבלו לבסוף (ראו, בהתאמה:

עע"ם

6558/14

מפרס בע"מ נ' עיריית קרית ביאליק , פסקה 14 (3.2.2015);

עע"ם

1917/15 לוציאן נ' עיריית יבנה , פסקה 4 (1.4.2015); עע"ם 7044/16

מרג'אנה כחלון נ' עיריית הרצליה , פסקה 10 (14.12.2016) ). בנסיבות אלה, איני נדרשת לשיקול שעניינו סיכויי העתירה. עם זאת אעיר כי לפחות על פני הדברים ההליך שבו נקטה המבקשת – הגשת עתירה מינהלית לצד ניהול הליכים בפני ועדת הערר – אינו במקומו.

11.

סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.