פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בר"ם
694/19
לפני:
כבוד השופט ע' פוגלמן
המבקשים:
1. מוניר זגייר, יו"ר ועד תושבי שכונות צפון ירושלים
2. עיר עמים
3. זהירה אבו עישה
4. הבה ג'נידי
5. פאתן עודה
נ ג ד
המשיבים:
1. עיריית ירושלים
2. ראש עיריית ירושלים
3. מדינת ישראל – משרד התחבורה והמטה
לביטחון לאומי
בקשת רשות לערער על
החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט א' דראל) בעת"ם
27276-07-15 מיום 20.9.2018
בשם המבקשים:
עו"ד מועין עודה
החלטה
1.
המבקשים הם תושבי שכונות בצפון-מזרח ירושלים. הם עתרו נגד המשיבים בדרישה לתיקון מפגעים בכבישים וברחובות השכונות ולשיפור מצבם הכללי. בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט ד' מינץ ) קיבל את העתירה ביום 1.11.2015 (להלן: פסק הדין ). נקבע כי המשיבה 1 לא עמדה בחובתה לבחון באופן מתמיד את אופן הטיפול באזורים נושא העתירה, ולא הציגה תשתית ראייתית מתאימה לתמיכה בטענה שעשתה כל שביכולתה למלא את חובתה. לפיכך קבע בית המשפט כי על המשיבים לגבש תוך שלושה חודשים תוכנית פעולה כדי לקדם את שיפור הכבישים, המדרכות ומערכות הניקוז ואת תיקונם, ולהיערך לביצוע התוכנית תוך 6 חודשים נוספים. ביום 21.2.2016 הגישו המבקשים בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט (להלן: הפקודה ), ובית המשפט (כב' השופט ע' שחם ) דחה אותה ביום 7.3.2016 משום שהיה נראה אז שהמשיבים 1–2 יוכלו לעמוד בחיובם לפי פסק הדין. ביום 4.8.2016 האריך בית המשפט את המועד לביצוע פסק הדין עד ליום 1.1.2017. ביום 19.2.2017 הגישו המבקשים בקשה שנייה לפי הפקודה וטענו שהמשיבים לא מילאו את חיובם לפי פסק הדין. בית המשפט לעניינים מינהליים קיבל את הבקשה ביום 25.4.2017. נקבע כי המשיבה 1 כמעט שלא פעלה למלא את חיובה לפי פסק הדין, ולו בגדר הצגת טיוטת תכנון ראשונית. נקבע כי פסק הדין לא היה הצהרתי, ולא התעוררו נסיבות חדשות שהיו יכולות להצדיק את דחיית הבקשה. צוין כי המבקשים ביקשו לחייב את המשיבים לנקוט צעדים מסוימים, אך בפסק הדין נקבעה רק חובה לגבש תוכנית עבודה דו-שלבית. בית המשפט הורה למשיבה 1 לגבש עד ליום 31.7.2017 תוכנית ביצוע לפי השלב הראשון שנקבע בפסק הדין, ולשלם את הוצאות המבקשים בסך 50,000 ש"ח. המועד לביצוע פסק הדין הוארך אחר כך פעמיים ובסך הכול עד ליום 1.2.2018.
2.
ביום 24.4.2018 הגישו המבקשים בקשה שלישית לפי הפקודה. בית המשפט לעניינים מינהליים (כב' השופט א' דראל ) דחה את הבקשה ביום 20.9.2018. נקבע כי המשיבה 1 מיפתה את הצרכים של השכונות, גיבשה תוכנית מפורטת הכוללת רשימת כבישים, מועדי ביצוע צפויים ועלויות צפויות והחלה בביצוע העבודות. על כן נקבע כי המשיבה 1 ביצעה את פסק הדין, שהורה לה רק לגבש תוכנית ולהיערך לביצועה. בית המשפט הוסיף שטענות המבקשים מופנות לתוכן התוכנית, ושמחמת אופי הצו בפסק הדין אין ההליך לפי הפקודה מתאים לבירור טענות אלו, אף בשל האופי של הליך לפי הפקודה בתור הליך אכיפה קיצוני.
3.
מכאן בקשת הרשות לערער שלפניי. המבקשים טוענים כי המשיבים 1–2 לא יישמו את פסק הדין בנוגע לתוכנית לאחזקת כבישים ובנוגע לסלילת כבישים חדשים. עוד נטען כי בית המשפט שגה בהתייחסו לפסק הדין כאל כזה שאינו אופרטיבי והתעלם מחלקים ממנו ומשיקולים של שלטון החוק ואמון הציבור. צוין שתוצאת ההחלטה היא שעשרות אלפי תושבים ממשיכים לחיות לצד תשתיות במצב גרוע ביותר, ושהם ייאלצו להגיש עתירה חדשה.
4.
לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות. לאור זאת לא ראיתי צורך לקבוע מסמרות בשאלת אמת המידה המתאימה לבחינת בקשות מסוג זה – בקשת רשות לערער ב"גלגול שני" על החלטה אחרת שניתנה לאחר מתן פסק דין (ראו והשוו: רע"א 4036/14 מסעודין נ' מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב , פסקאות 20–21 (29.12.2014)). המבקשים לא העמידו תשתית המצדיקה התערבות בקביעת בית המשפט, שלפיה העירייה גיבשה תוכנית ונערכה לביצועה וכי השגות בנוגע לתוכן התוכנית שהציגה המשיבה 1, אין מקומן בהליך לפי הפקודה, אלא בעתירה נוספת ככל שהמבקשים סבורים כי ישנה עילה לכך. זאת, בפרט בהינתן אפיוניו המיוחדים של ההליך לפי פקודת בזיון בית המשפט.
הבקשה למתן רשות לערער נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, ט"ז באדר
א התשע"ט (21.2.2019).
ש ו פ ט