בר"מ 7006/16 בר"מ 7006/16

1.

המבקשת 1 – אזרחית ישראל ילידת 1926 המוגדרת כחולה סעודית – מתגוררת באגף העצמאים בבית ההורים בהרצליה (להלן: בית ההורים ) ומורשית להעסיק עובד זר סיעודי. המבקשת 3 היא ביתה של המבקשת 1. המבקשת 1 הכירה את המבקשת 2 כאשר האחרונה טיפלה בדיירת אחרת בבית ההורים (להלן: המטפלת ו המטופלת הקודמת ). לאחר פטירת המטופלת הקודמת, החלה המטפלת לטפל במבקשת 1. ביום 26.1.2015 דחתה הוועדה ההומניטרית המייעצת לשר הפנים (להלן: הוועדה ) בקשה שהגישה המבקשת להארכת רישיון העבודה של המטפלת מטעמים הומניטריים מיוחדים. זאת לאחר שנקבע כי הבקשה אינה מקיימת את אחד משלושת התנאים הקבועים בסעיף 3א(ב1)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: החוק ) להארכת רישיון עבודה לעובד זר בענף הסיעוד מטעמים הומניטריים – היינו שרישיון העבודה לעובד הזר " לא יוארך [...] אלא לטיפול ב מטופל אחד "

(ההדגשה הוספה – ע' פ'). נקבע כי הבקשה אינה מקיימת תנאי זה שכן המטפלת כבר זכתה בעבר להארכת רישיונה מכוח החריג הקבוע בסעיף זה, עת טיפלה במטופלת הקודמת. לפיכך, אין בסמכות שר הפנים לשוב ולהעניק למטפלת הארכה נוספת של הרישיון לשם טיפול במבקשת 1, שהיא המטופלת השנייה שעבורה מתבקשת הארכת הרישיון מכוח החריג הקבוע בסעיף. ערר שהגישו המבקשות לבית הדין לעררים לפי החוק (כב' הדיין א' אזר ) נדחה ביום 11.6.2015 (להלן: בית הדין ). נקבע כי אין לקבל את טענת המבקשות, שלפיה יש לנהוג בהן לפנים משורת הדין מטעמים הומניטריים, זאת שכן החריג הקבוע בסעיף 3א(ב1) עצמו הוא בגדר "נורמה הומניטרית החורגת מהדין הכללי".

2.

המבקשות לא השלימו עם תוצאה זו וערערו עליה. ביום 3.8.2016 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט מ' סובל ) את הערעור. בית המשפט דחה את הפרשנות המוצעת על ידי המבקשות לסעיף 3א(ב1) לחוק, שלפיה החריג הקבוע בו אינו מונע את הארכת רישיון העבודה של המטפלת, שכן אמנם רישיונה הוארך מכוחו בעבר, אך הדבר היה עבור טיפול במטופלת הקודמת, בעוד שכעת מבוקשת הארכת הרישיון עבור טיפול במטופלת אחת בלבד (להבדיל מטיפול בו זמני בכמה מטופלים) – היא המבקשת 1. נפסק כי מקום שבו מדובר בהארכת רישיון עבודה מטעמים הומניטריים מיוחדים על פי הוראת סעיף 3א(ב1) לא ניתן לאפשר מעבר של העובד הזר בין מטופלים; וכי הארכה מיוחדת כזו תינתן אך לשם טיפול במטופל אחד. בית המשפט הוסיף כי פרשנות זו עולה בקנה אחד עם הרציונל העומד ביסוד החריגים המאפשרים הארכת רישיון – שימור הטיפול של העובד הזר במטופל אחד, הוא המטופל שעבורו ניתנה מלכתחילה הארכת הרישיון מכוח סעיף 3א(ב1). ממילא – כך הוטעם – לא יכול עובד זר לטפל ביותר ממטופל אחד בו זמנית, ולפיכך הפרשנות המוצעת על ידי המבקשות אינה עולה בקנה אחד עם הוראות הדין הרלוונטיות. בנתון לדברים אלה, נקבע כי הוראות החוק אינן מסמיכות בנסיבות המקרה דנן את שר הפנים להאריך את רישיון העבודה של המטפלת. כמו כן דחה בית המשפט את טענת המבקשות כי יש להאריך את רישיונה של המטפלת לפנים משורת הדין מכוח שיקולים הומניטריים, על יסוד האמור בפסיקתו של בית משפט זה בעע"ם 2190/06 מדינת ישראל נ' Bueno (13.5.2008). לפיכך, הורה בית המשפט כי הצו הארעי שניתן על ידו האוסר על הרחקת המטפלת מישראל יפקע ביום 18.9.2016.

3.

מכאן הבקשה שלפניי, שבצידה הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים. בתמצית, המבקשות טוענות כי שגה בית המשפט לעניינים מינהליים כאשר קבע כי החוק אינו מעניק לשר הפנים סמכות להאריך את רישיונה של המבקשת. לעניין זה חוזרות המבקשות על הפרשנות המוצעת על ידן לחוק – כאמור מעלה – שלפיה, כוונת הסעיף היא למנוע הארכת רישיון מקום שבו הדבר נדרש לשם טיפול ביותר ממטופל אחד בו זמנית. בהקשר זה נטען כי את הוראות החוק יש לפרש באופן שעולה בקנה אחד עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו באופן המגן על אוכלוסיית הקשישים. אשר למבקשת 1 נטען כי הרחקת המטפלת משמעה "גזר דין מוות מוקדם" למבקשת 1, שהיא "אישה קשישה בת 91, עיוורת, וחולה מאוד".

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, אמת המידה למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" על החלטה של בית המשפט לעניינים מינהליים הדן בערעור על החלטה של בית הדין היא מצמצמת, נוכח אופיו של בית הדין ומידת מקצועיותו (בר"ם 3253/16 פיאלקו נ' משרד הפנים , פסקה 4 (5.5.2016); בר"ם 5778/15 פלונית נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 13 (27.8.2015)), הגם שייתכנו נסיבות מיוחדות שבהן ייעתר בית משפט זה לבקשה גם מקום שבו לא מתעוררת שאלה משפטית עקרונית ( בר"ם 6698/15

וולדמארי נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 3 (19.10.2015)). ער אני לנסיבותיה הייחודיות של הבקשה, אולם אין בידי להיעתר לה. טענותיהן של המבקשות הן "ערעוריות" באופיין והן קיבלו מענה מקיף בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים, שאימץ את החלטת בית הדין והוועדה, וקבע כי הפרשנות המוצעת על ידי המבקשות לחוק אינה עולה בקנה אחד עם הוראות הדין הרלוונטיות. לכך אוסיף, כי עיון בפסק הדין המפורט של בית המשפט לעניינים מינהליים מעלה כי אין עילה להתערבות ערכאת הערעור.

הבקשה נדחית אפוא וממילא מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא התבקשה תגובה אין צו להוצאות.