בר"מ 7012-23 בר"מ 7012-23

1.המבקשת 2 (להלן: המבקשת), ילידת 1999 ואזרחית סרביה, נכנסה לישראל באשרת תייר בשנת 2015 יחד עם אמה. במהלך שהותה של המבקשת בישראל ניהלה אמה הליך לקבלת מעמד מכוח נישואיה לאזרח ישראל, ובמסגרתו ביקשה האם להסדיר את מעמד המבקשת כקטינה נלווית. לאחר שנדחתה בקשת הסדרת מעמד המבקשת כקטינה נלווית, הגישה המבקשת בשנת 2017 בקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים. בקשה זו נדחתה, כמו גם ערר שהוגש לבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים או בית הדין). על החלטת בית הדין לעררים הוגש ערעור מינהלי, שנדחה בעקבות הודעת המערערים שם שלפיה אינם עומדים על הערעור. במסגרת פסק הדין שדחה את הערעור נקבע כי על המבקשת לצאת משטח ישראל לאחר תקופת התארגנות של שלושה חודשים, עד ליום 20.6.2022 (להלן: פסק הדין בערעור הקודם). ביום 23.6.2022 הגישה המבקשת בקשה נוספת לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים אשר נדחתה גם היא.

2.בינואר 2023 הגישה המבקשת בקשה לקבלת מעמד מכוח חייה המשותפים עם בן זוגה, המבקש 1 (להלן: המבקש). ביום 9.1.2023 ניתנה החלטת רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: המשיבה) שלפיה בקשת המבקשים תיבחן רק לאחר יציאת המבקשת מן הארץ. זאת, בהתאם להוראות נוהל רשות האוכלוסין וההגירה 1.6.0001 "נוהל טיפול בבקשות ובעררים על החלטות לשכות ומטה רשות האוכלוסין וההגירה" (24.2.2022) שקובעות, בין היתר, כי אין לטפל בבקשת אדם שהגיש בעבר בקשה והתקבל בעניינו פסק דין המורה לו לצאת מהארץ, ושבמועד הגשת הבקשה החדשה טרם יצא מהארץ כאמור בפסק הדין שניתן בעניינו (סעיפים א.2 ו-ג.1.ד(3) לנוהל זה). ביום 23.3.2023 דחתה המשיבה ערר פנימי שהוגש על החלטה אחרונה זו.

3.על החלטת המשיבה מיום 23.3.2023 הגישו המבקשים ערר לבית הדין לעררים. המבקשים ביקשו בגדר הערר כי בית הדין יורה על ביטול החלטת המשיבה כך שבקשתם למתן מעמד למבקשת מכוח חייהם המשותפים תיבחן לגופה. לצד הערר הגישו המבקשים בקשה לצו ארעי במעמד צד אחד וצו ביניים כך שלא ינקטו צעדי אכיפה והרחקה נגד המבקשת עד להכרעה בערר.

4.ביום 30.4.2023 דחה בית הדין לעררים את הבקשה למתן צו ארעי במעמד צד. בית הדין הדגיש כי בפסק הדין בערעור הקודם נקבע שעליה לצאת משטח ישראל עד ליום 20.6.2022. על כן, אין מקום למתן הצו הארעי שהתבקש שעה שהמבקשת עשתה דין לעצמה ולא פעלה בהתאם להוראות פסק הדין. עוד ציין בית הדין כי המבקשים לא טענו שאי-מתן הצו הארעי שהתבקש עלול לגרום להם נזק חמור ובלתי הפיך שמצדיק את מתן הצו. לצד דחיית הבקשה לצו ארעי הורה בית הדין למשיבה להגיב לערר לגופו ולבקשת המבקשים למתן צו ביניים תוך 21 ימים. המבקשים הגישו ביום 2.5.2023 בקשה לעיון מחדש בהחלטת בית הדין, ובקשתם נדחתה ביום 3.5.2023.

5.ביום 9.5.2023 הגישו המבקשים לבית המשפט לעניינים מינהליים בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין לדחות את בקשתם למתו צו ארעי במעמד צד אחד. בבקשה זו טענו המבקשים כי בית הדין לא התייחס בהחלטתו לשיקולי מאזן הנוחות וסיכויי הערר. נטען כי בית הדין שגה בכך שדחה את בקשת המבקשים למתן צו ארעי אך על בסיס התנהלות המבקשת שלא יצאה משטח ישראל כאמור בפסק הדין בערעור הקודם. עוד נטען כי אי מתן הצו הארעי עלול לגרום נזק בלתי הפיך למבקשים נוכח האפשרות שהמבקשת תגורש מהארץ באופן שיוביל לפירוק התא המשפחתי של המבקשים. בקשת המבקשים למתן צו ארעי במעמד צד אחד נדחתה ביום 9.5.2023; אך ביום 15.5.2023 התקבלה בקשת המבקשים לעיון חוזר בהחלטה זו וניתן צו ארעי עד להכרעה בבקשה לגופה.

6.ביום 1.6.2023 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטת מ' אגמון-גונן) את בקשת הרשות לערער. בית המשפט ציין כי המבקשת לא מקיימת את הוראות פסק הדין בערעור הקודם, וכי ניתן יהיה לבחון את בקשת המבקשים בעניין מעמד המבקשת כאשר היא תשהה מחוץ לישראל. משכך, קבע בית המשפט, אין מקום להתערב בהחלטת בית הדין לעררים.

7.להשלמת התמונה יצוין כי ביום 31.7.2023, לאחר שהוגשה תגובת המשיבה לערר המבקשים, הורה בית הדין לעררים למבקשים להודיע האם המבקשת עודנה שוהה בישראל או שיצאה מהארץ. ביום 7.8.2023 הודיעו המבקשים במסגרת הליך הערר כי המבקשת עודנה שוהה בישראל וכי בכוונת המבקשים לפנות לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור. ביום 14.8.2023 הגישו המבקשים לבית המשפט לעניינים מינהליים בקשה להארכת הצו הארעי שניתן ביום 15.6.2023 עד למועד האחרון להגשת בקשת רשות ערעור על בית המשפט לעניינים מינהליים; ביום 19.9.2023 נעתר בית המשפט לבקשה זו.

8.בחלוף יותר משלושה חודשים מדחיית בקשת הרשות לערער בבית המשפט לעניינים מינהליים, הוגשה הבקשה שלפניי כשלצידה בקשה למתן צו ארעי וצו ביניים שיאסרו על נקיטת הליכי אכיפה נגד המבקשת. המבקשים טוענים כי נגרם להם עיוות דין חמור מכך שבית המשפט קבע שעל המבקשת לצאת מישראל ומקביעתו שניתן לבחון את בקשתה כשהיא שוהה מחוץ לישראל. לטענת המבקשים קביעות אלו חורגות מגדר הסוגיות שבהן התבקשה הכרעת בית המשפט שהכריע בבקשה לצו ביניים ובערר לגופם. עוד נטען שבעניינם של המבקשים מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן רשות ערעור כיוון שהרחקת המבקשת מן הארץ תכפה על המבקשים פרידה ותפריד את המבקשת ממשפחתה הגרעינית שהם אזרחי ישראל. נטען כי נסיבות העניין מצדיקות בחינה מחודשת של אמת המידה לקבלת רשות ערעור באופן של הקלה בפרשנות "נסיבות מיוחדות" לצורך מתן רשות כאמור בשים לב גם לזכות לחיי משפחה.

9.לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, אמת המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים שדן בבקשת רשות ערעור על החלטת ביניים של בית הדין לעררים היא מצמצמת (בר"ם 22/19 אלווין נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 14 (3.1.2019); בר"ם 2422/17 פלוני נ' מדינת ישראל – רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 5 (16.3.2017); בר"ם 5846/16 סולימן נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 15 (17.8.2016)). לא מצאתי כי יש ליתן רשות ערעור בהינתן אמת המידה האמורה. החלטת בית הדין שלא להיעתר לבקשה למתן צו ארעי (שבקשת רשות ערעור עליה נדחתה בבית המשפט לעניינים מינהליים) נטועה בנסיבות עניינם הפרטניות של המבקשים, ולא מעלה סוגיה עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים להליך. כידוע, יישום הדין על נסיבותיו הפרטניות של המקרה אינו מקים עילה למתן רשות לערער (בר"ם 7332/21 משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה נ' ביטון, פסקה 6 (1.11.2021); בר"ם 7502/18 חוסיין נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 9 (28.7.2019)). זאת ועוד, גם טענות המבקשים ביחס לצורך בבחינת אמת המידה למתן רשות לערער או הפגיעה בזכות לחיי משפחה, חרף הניסיון לשוות להן נופך עקרוני, מכוונות בעיקרן ליישום הדין בנסיבות המקרה דנן.

10.כמו כן, לא ראיתי לקבל את הטענה כי בית המשפט לעניינים מינהליים "כבל" בהכרעתו את שיקול דעת בית הדין לעררים. בית המשפט לעניינים מינהליים עמד על כך שהמבקשת לא יצאה מהארץ חרף האמור בפסק הדין הקודם; וכי אין מניעה כי הערר ידון כשהיא מחוץ לישראל. שיקולים אלה נמנו כטעמים שבגינם אין להתערב בהחלטת בית הדין לעררים שלא להיעתר לבקשה למתן צו ארעי (ראו והשוו: בר"ם 5481/21 Prakasha נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 4 (30.9.2021); בר"ם 4632/17 Nwankwo נ' משרד הפנים, פסקה 5 (7.6.2017)). אף אם קיימת חפיפה מסוימת בין השיקולים בבחינת בקשה למתן צו ארעי לבין השיקולים בבחינת בקשה למתן צו ביניים, איני סבור כי בית המשפט לעניינים מינהליים התייחס בהכרעתו לבקשה למתן צו ביניים. בקשה אחרונה זו עודנה תלויה ועומדת לפני בית הדין לעררים, אשר יכריע בה כחוכמתו (ואיני מביע עמדה בהקשר זה). לכך יש להוסיף כי לפני המבקשים תהא פתוחה הדלת להשיג על החלטת בית הדין לעררים, ככל שתהא עילה לכך (בר"ם 5193/20 פלוני נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 4 (10.8.2020)).

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא, ומאליה נדחית גם הבקשה למתן סעד זמני.

משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.