בר"מ 7070-22 בר"מ 7070-22

1.לביא (ב.י.) הנדסה ובניין בע"מ (להלן: המבקשת) היא השוכרת והמחזיקה במשרד שנמצא במועצה המקומית אזור (להלן: המשרד או הנכס). החל משלהי שנת 1999 ניהלה המבקשת מספר הליכים נגד המועצה המקומית אזור ומנהל הארנונה שלה (הם המשיבים) ביחס לשומת הארנונה שהוטלה על המשרד. בשנת 2005 הגיעו הצדדים להסכמות ביחס לסיווג הנכס ושטחו לצורך חישוב הארנונה. עוד הוסכם כי חישוב שטח הנכס לצורך תשלום הארנונה יחול מיום 1.1.2004 (להלן: ההסכם). להסכם ניתן תוקף של פסק דין על ידי בית משפט זה (ראו: עע"ם 5389/04 לביא ב.י.הנדסה ובניין בע"מ נ' המועצה המקומית אזור (17.2.2005)). ואכן, המבקשת חויבה בגין תשלום ארנונה עבור השנים 2021-2004 בהתאם למוסכם. בשנת 2022, בחלוף כ-17 שנים ממועד ההסכם, הודיע מנהל הארנונה של המועצה המקומית אזור (להלן: המשיב 1) על שינוי בשומת הארנונה של הנכס, כך ששטח המשרד לצורך תשלום הארנונה הוגדל; כמו כן, חויבה המבקשת בתשלום עבור שטח ציבורי נוסף.

2.המבקשת הגישה השגה על השינוי בשומה, שבה טענה, בין היתר, כי בשים לב לכך שניתן להסכם תוקף של פסק דין, המשיבים מנועים מהגדלת שטחו של הנכס לצורך תשלום ארנונה. ביום 12.4.2022 דחה המשיב 1 את ההשגה. באשר לטענת המבקשת כי ההסכם מונע את הגדלת השטח לצורך חיוב בשומת הארנונה, ציין המשיב 1 כי בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 טענה זו אינה מצויה בתחום סמכותו או בתחום סמכות ועדת הערר לענייני ארנונה, ועל כן היא נדחית על הסף. מעבר לצורך צוין כי בהתחשב בחלוף הזמן מיום ההסכם, האינטרס הציבורי מחייב בחינה מחודשת של הנכס. נוכח האמור, הגישה המבקשת עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים, בה חזרה על טענותיה ביחס להפרת ההסכם, ובמקביל, הגישה ערר לוועדת הערר לענייני ארנונה של המועצה המקומית אזור לעניין יתר טענותיה שנדחו בהשגה. ביום 19.9.2022 קיבל בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' לוי) את בקשת המשיבים לעיכוב ההליך עד להכרעה בערר. נקבע כי קודם לדיון בעתירה, על ועדת הערר לקבוע ממצאים עובדתיים ביחס לשינויים בנכס שנוגעים לחיובו בתשלום ארנונה. לאחר מכן, וככל שעדיין יהיה צורך בכך, ניתן יהיה לדון בטענות לגבי תוקף ההסכם.

3.מכאן הבקשה שלפניי. המבקשת טוענת, בעיקרם של דברים, כי בית משפט קמא שגה בהחלטתו לעכב את הדיון בעתירה המינהלית עד לסיום ההליך שמתנהל לפני ועדת הערר. לשיטתה, אין זיקה בין ההליכים, היות שהערר מתמקד במחלוקת עובדתית בעניין גודל הנכס והחזקתה בשטח הציבורי, ואילו העתירה המינהלית נוגעת אך לתוקפו של ההסכם. עוד נטען כי המשיב 1, בתשובתו להשגה, הפנה את המבקשת להגיש עתירה מינהלית לעניין תוקפו של ההסכם, וכעת הוא טוען כי יש להקדים ולברר את העובדות לפני ועדת הערר, ורק לאחר מכן לפנות בעתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים. לשיטת המבקשת, התנהלות זו מקימה השתק שיפוטי, שאף מכוחו היה על בית המשפט לדחות את הבקשה לעיכוב הליכים.

4.לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף. עסקינן בבקשת רשות לערער על "החלטה אחרת" של בית המשפט לעניינים מינהליים. סעיף 12(ב) לחוק בתי משפט מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לעניינים מינהליים) קובע רשימה סגורה של "החלטות אחרות" עליהן ניתן להשיג בדרך של הגשת בקשת רשות לערער לפני בית משפט זה סמוך לאחר הינתנן באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור. על החלטה שאינה מנויה בסעיף זה לא ניתן להשיג אלא במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי (ראו: בר"ם 2190/20 G&B Packing Co נ'Serra International, Inc , פסקה 9 (25.10.2020); בר"ם 8476/16 וייס יוסי הנדסה חקלאית (2013) בע"מ נ' עיריית ראשון לציון, פסקה 2 (30.11.2016)). קבלת בקשה לעיכוב הליכים, להבדיל מדחיית בקשה לעיכוב הליכים, אינה מנויה ברשימה זו, ומשכך – דינה להידחות על הסף (וראו: סעיף 12(ב)(3ט) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים; בר"ם 4717/14 גלילות מחזור פסולת בע"מ נ' עיריית רמת השרון, פסקה 22 (4.11.2014)).

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.