בר"מ 708-23 בר"מ 708-23

1.בפני בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מהימים 18.1.2023 ו-19.1.2023 (עת"ם 27361-12-22, השופטת א' נחליאלי חיאט). בית המשפט המחוזי דחה את בקשתם של המבקשים למתן צו ביניים בגדרי העתירה שהגישו.

2.המבקשים הם תושבי האזור, הטוענים כי יש להעניק להם היתרי שהייה בישראל נוכח סכנה הנשקפת להם בשטחי האזור. על רקע זה פנו המבקשים לוועדת המאוימים של מתאם פעולות הממשלה בשטחים (להלן: ועדת המאוימים או הוועדה), המשיב. בקשתם נדחתה בשל היעדר אינדיקציה לסכנה הנשקפת להם, ובעקבות זאת המבקשים הגישו את העתירה המנהלית הנזכרת בפתח הדברים. הבקשה שבפני מופנית כנגד החלטת בית המשפט המחוזי שלא להעניק למבקשים צו ביניים שיימנע את הרחקתם מישראל עד להכרעה בעתירה האמורה. השתלשלות האירועים שהובילה לבקשה זו תובא כעת בתמצית.

3.המבקשים פנו לראשונה לוועדת המאוימים בשנת 2018 בבקשה לקבל היתרי שהייה בישראל, ומשלא הוצגה הוכחה ממשית לטענת המאוימות, זו נדחתה. בהמשך, במהלך שנת 2021 חזרו המבקשים ופנו לוועדה בעניין, בטענה שבידיהם חומרים עדכניים המוכיחים מאוימות, ובעיקרם גזר דין של הרשות הפלסטינית לפיו הם הורשעו בשיתוף פעולה עם גורמי הביטחון הישראליים וכן במכירת קרקעות ליהודים. בראשית שנת 2022, נוכח חשד שהתעורר ביחס לתוכנו של המסמך שהוצג כגזר דין, הורתה ועדת המאוימים למבקשים לבסס ולהבהיר את טענותיהם וקבעה כי ההחלטה בעניינם תתקבל רק לאחר מכן.

4.להשלמת התמונה, יצוין כי עוד קודם לקבלת החלטה בעניינם, המבקשים הגישו עתירה לבית המשפט המחוזי אשר במסגרתה ניתן צו ארעי שהורה למשיב להימנע מנקיטת הליכי אכיפה כנגדם עד להכרעת הוועדה (עת"ם 1907-06-22, השופט א' יקואל). עתירה זו נמחקה ביום 17.8.2022 בשל הצפי הקרוב לקבלת החלטה סופית על-ידי ועדת המאוימים. ביום 5.9.2022 ניתנה לבסוף החלטת ועדת המאוימים, אשר דחתה את בקשתם של המבקשים לאחר ששבה ומצאה כי לא נשקפת להם סכנה על רקע שיתוף פעולה עם ישראל. בעקבות החלטה זו, ביום 8.9.2022 המבקשים הגישו עתירה נוספת לבית המשפט המחוזי, ואף בגדרה ניתן צו ארעי המכוון למניעת הרחקתם (עת"ם 18692-09-22, סגן הנשיא א' בכר). עתירה זו, שנייה במספרה, נמחקה בהסכמה נוכח רצונם של המבקשים להמציא מסמכים נוספים התומכים בטענותיהם. בהתאם, ביום 24.11.2022 המבקשים אכן הגישו שני מסמכים נוספים לוועדה – אחד הנחזה להיות כתב אישום, ושני הנחזה להיות גזר דין, אך שונה בנוסחו ובצורתו מגזר הדין הקודם שהוגש.

5.בהמשך להשתלשלות המתוארת, ביום 13.12.2022, בטרם התקבלה התייחסות מטעם הוועדה למסמכים החדשים, הגישו המבקשים את העתירה העומדת ביסוד ההליך דנן, עתירה המכוונת אף היא כלפי החלטת הוועדה מיום 5.9.2022. בצד העתירה הוגשה בקשה למתן צו ביניים, אשר המשך הדברים יעסוק בה.

6.בבקשתם לצו ביניים הדגישו המבקשים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם נוכח הסכנה הממשית הנשקפת לטענתם לחייהם מצד הרשות הפלסטינית. לכך הוסיפו המבקשים כי החלטת ועדת המאוימים אינה סבירה ואינה מנומקת כדבעי. מנגד, המשיב טען בתגובתו כי המבקשים לא הצביעו על עילה המצדיקה התערבות בהחלטתה של ועדת המאוימים, החלטה אשר ניתנה לאחר הליך בירור ממנו עלה כי אין אינדיקציה למאוימות כלפי המבקשים וכי למעשה ברקע הדברים עומד סכסוך משפחתי באזור מגוריהם. כמו כן, המשיב טען כי המבקשים לא ביססו את טענתם בדבר מאוימות באמצעות מסמכים מספקים, אף שניתנה להם הזדמנות לעשות זאת. המשיב הוסיף כי אף מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים, בין היתר, בשל האינטרס הציבורי בקיום החלטת ועדת המאוימים בהקדם.

7.ביום 18.1.2023 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה למתן צו ביניים. בית המשפט המחוזי קבע כי סיכויי העתירה אינם גבוהים, בהתחשב בקביעותיה החוזרות של הוועדה, הנתמכות בעמדת גורמי המקצוע, לפיהן המבקשים אינם מאוימים על רקע חשד לשיתוף פעולה עם גורמי ביטחון ישראליים, וכן נוכח אוזלת ידם של המבקשים בהמצאת תימוכין לטענתם. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי התנהלות המבקשים, הפונים פעם אחר פעם בבקשות באותו העניין, מותירה את הרושם כי פניותיהם אלו נעשות במטרה לשהות בארץ בחסות צווים ארעיים וצווי ביניים.

8.למחרת, המבקשים הגישו בקשה לעיון חוזר בהחלטה האמורה. בו ביום דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה בקבעו כי זאת אינה מגלה כל שינוי בנסיבות המצדיק עיון חוזר.

9.ביום 24.1.2023 הוגשה הבקשה שבפני אשר מכוונת כלפי החלטותיו האמורות של בית המשפט המחוזי. בעיקרו של דבר, המבקשים שבים על טענותיהם כי נשקפת סכנה לחייהם בשטחי האזור. המשיבים מוסיפים כי הם שוהים תקופה ארוכה בישראל בעקבות צווים ארעיים שניתנו בעניינם, ועל כן המשך שהותם במדינה אינו צפוי לגרום נזק משמעותי, ומכל מקום אינו שקול לפגיעה הבלתי הפיכה בהם אם תידחה בקשתם. עוד יצוין כי לבקשת רשות הערעור צורפה גם בקשה למתן סעד זמני, לפיו לא יינקטו הליכי הרחקה נגד המבקשים עד למתן החלטה אחרת. בו ביום הוריתי על מתן צו ארעי כאמור.

10.ביום 8.2.2023, בהתאם להחלטתי, הגיש המשיב תשובה לבקשת רשות הערעור ולבקשה למתן סעד זמני. לטענת המשיב, הבקשה אינה עומדת באמת המידה למתן רשות ערעור ועל כן דינה להידחות, תוך ביטול הצו הארעי שניתן. אף לגוף הדברים, המשיב טוען כי סיכויי העתירה נמוכים ביותר בהתחשב בכך שטענות המבקשים נבחנו ונדחו כבר פעמיים. המשיב שב ועמד על כך שבהיעדר אינדיקציה למאוימות לא ניתן לומר שמאזן הנוחות נוטה לטובתם של המבקשים וכי יש להעדיף את האינטרס הציבורי ביישום החלטת הוועדה.

11.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. כידוע, בית משפט זה אינו נוטה להתערב בהחלטות שעניינן סעדים זמניים, למעט במקרים חריגים (ראו: בר"ם 6669/21 פלוני נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים – ועדת המאוימים, פסקה 10 (18.10.2021); בר"ם 7126/22 פלוני נ' מתאם פעולות שממשלה בשטחים – ועדת מאוימים, פסקה 6 (26.10.2022)). אמנם, כל טענת מאוימות מחייבת מטבעה משנה זהירות ורגישות. לצד זאת, בנסיבות העניין, לאחר שנתתי דעתי להשתלשלות האירועים המתוארת ובכלל זה להתנהלות המבקשים בהמשך לבקשתם להמצאת מסמכים, לא מצאתי כי קיימת עילה להתערב בהחלטותיו של בית המשפט המחוזי.

12.סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 24.1.2023 – מבוטל.