בר"מ 7106/20 אלבינה ליטבין נ. משרד הפנים- רשות האוכלוסין וההגירה

1.

המבקשת, אזרחית פולין ילידת 1957 נכנסה לישראל בשנת 2002 ברישיון תייר מסוג ב/2 לשלושה חודשים. בשנת 2004 ניתן למבקשת רישיון עבודה מסוג ב/1 בתחום הסיעוד, אשר הוארך מעת לעת. ביום 23.10.2011 הגישה המבקשת יחד עם בן זוגה הישראלי בקשה להסדרת מעמדה מכוח חייהם המשותפים. בראשית שנת 2012 ניתן למבקשת רישיון מסוג ב/1 ובשנת 2015 ניתן לה רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5 שהוארך מעת לעת (ובפעם האחרונה, עד ליום 31.5.2019). ביום 20.7.2018 נפטר בן זוגה של המבקשת (להלן: המנוח ). ביום 14.8.2018 הגישה המבקשת בקשה למתן מעמד מטעמים הומניטריים, אליה צירפה גם, בין היתר, הזמנה לארגון חתונה בקפריסין שהייתה מתוכננת למבקשת ולמנוח ואת צוואת המנוח. בראיון שנערך למבקשת במעמד הגשת הבקשה ציינה כי היא מתגוררת בדירת המנוח וכי יש לה בת בישראל ושני בנים בחו"ל. בכל הנוגע לביתה שבישראל, היא מחזיקה ברישיון ישיבה ארעי מסוג א/5 מכוח חייה המשותפים עם אזרח ישראלי. בחודש ספטמבר 2018 הועברה למשרד הפנים פנייה מבנו של המנוח ובה צוין כי ילדיו של המנוח לא הכירו בקשר של אביהם והמבקשת ובהמשך העבירו ילדי המנוח תצהירים שלפיהם המבקשת שילמה למנוח כספים לצורך קבלת המעמד. הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים (להלן: הוועדה ) התכנסה ודנה בעניינה של המבקשת ביום 23.1.2019 וביום 5.6.2019 נשלחה למבקשת החלטת מנכ"ל המשיבה (להלן: המנכ"ל ) בה צוין כי אימץ את המלצת הוועדה והחליט לדחות את בקשת המבקשת משאינה מגלה טעמים הומניטריים המצדיקים מתן מעמד בישראל. בהחלטה צוין בין היתר כי זיקתה של המבקשת למדינת מוצאה חזקה מזיקתה לישראל וכי במדינת מוצאה שוהים בני משפחתה (למעט ביתה).

2.

המבקשת הגישה ערר לבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים או בית הדין ). ביום 24.6.2020 דחה בית הדין (כב' הדיין ח' גוגנהיים ) את ערר המבקשת וקבע כי לא עלה בידה להצביע על חוסר סבירות בהחלטת המנכ"ל. בית הדין ציין כי אין בפרק הזמן הממושך שבו נמצאת המבקשת בישראל כדי להוכיח שזיקותיה המהותיות לישראל עולות על זיקותיה לארץ מוצאה. זאת, בין היתר בשים לב לקשר שלה עם בניה בפולין. עוד נקבע כי גם במשך הזמן שבו המבקשת מצויה בהליך מדורג למתן מעמד (מכוח נוהל רשות האוכלוסין וההגירה 5.2.0008 "נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראל" (25.2.2018) ) אין כדי לשנות ממסקנה זו. לבסוף, נדחו גם טענות המבקשת שנוגעות לשהותה של ביתה בארץ; לביטול זכויותיה הסוציאליות במדינת מוצאה; ולזכויותיה בדירת המנוח מכוח צוואתו.

3.

המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין של בית הדין לעררים וביום 13.9.2020 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט א' רון ) את הערעור. נקבע כי לא נפלה טעות המצדיקה התערבות בהחלטת המשיבה וכי טענות המבקשת לא מבססות טעם הומניטרי מיוחד. כמו כן, ציין בית המשפט כי המבקשת הגיעה לישראל כדי לעבוד בגיל 45, כאשר התבססו זיקותיה לארץ מוצאה, שם גרים שני ילדיה. משכך, נקבע כי לא מתקיימות במקרה דנן נסיבות חריגות אשר מצדיקות התערבות בשיקול דעת המשיבה.

4.

מכאן הבקשה שלפניי שלצדה הוגשה גם בקשה למתן "צו מניעה זמני" שימנע את הרחקת המבקשת מהארץ. המבקשת טוענת כי הנסיבות שמתעוררות בבקשה חורגות מעניינה הפרטני, ונוגעות, באופן כללי, למי שהגיע לישראל בגיל מבוגר ושוהה בארץ שנים ארוכות. כן נטען כי בחינת השאלה אם לבני הזוג יש ילדים במסגרת נוהל רשות האוכלוסין וההגירה 5.2.0017 "נוהל הטיפול בהפסקת הליך מדורג לבן זוג זר של ישראלי" (14.4.2019) (להלן: נוהל הפסקת ההליך המדורג ) מציבה בעמדת נחיתות מובנית בקשות של בני זוג שהכירו כשהיו מבוגרים. כן חוזרת המבקשת בבקשה על טענותיה לפני בית המשפט לעניינים מינהליים, ובכלל זאת כי מבחן מירב הזיקות יושם בעניינה באופן שגוי.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה מצאתי כי דינה להידחות. אמת המידה למתן רשות לערער על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בערעור על פסק דין של בית הדין לעררים היא מצומצמת, בשים לב למומחיותו ולמקצועיותו של בית הדין. לפי אמת מידה זו, רשות לערער תינתן במקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או מקום שמתעוררות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת – כמתחייב מאופי המאטריה שבה עסקינן (בר"ם 4500/20 דז'נקה נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 5 (10.8.2020); בר"ם 1395/20 קרוז נ' מדינת ישראל – רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 5 (7.6.2020)). ראשית, בכל הנוגע לטענה בדבר אופיו המפלה, כנטען, של נוהל הפסקת ההליך המדורג, הרי שזו נטענה בעלמא וללא פירוט מספק (ראו והשוו: בר"ם 6542/19

מקסימובה נ' מדינת ישראל משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 6 (29.10.2019)). יתר טענות המבקשת חוזרות למעשה על הטענות שהובאו לפני בית המשפט לעניינים מינהליים ולפני בית הדין, אשר קבעו שלא עלה בידיה להצביע על חוסר סבירות בהחלטת המנכ"ל. בכלל זאת, נקבע שאין בשהותה הממושכת בארץ, כמו גם בהתקדמות ההליך המדורג ובהימצאותה של ביתה בישראל כדי להקים עילה להתערבות בהחלטת המנכ"ל. קביעות אלו של בית המשפט לעניינים מינהליים ובית הדין נטועות בנסיבות המקרה, וטענות המבקשת בהקשר זה – חרף הניסיון לשוות להן נופך עקרוני – הן טענות ערעוריות המופנות ליישום הדין במקרה הפרטני. משכך, ועל אף רצונה המובן של המבקשת להישאר בישראל לצד ביתה, אין בטענות אלו כדי להצדיק מתן רשות לערער לפי אמת המידה שתוארה לעיל (בר"ם 4574/19 פלוני נ' משרד הפנים , פסקה 9 (3.10.2019)).

הבקשה נדחית אפוא ומאליה נדחית גם הבקשה למתן צו למניעת הרחקת המבקשת. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

בנסיבות העניין, ועל מנת לאפשר למבקשת זמן להתארגנות, המועד האחרון לעזיבתה את הארץ מוארך עד ליום 1.12.2020.