פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בר"ם
7119/18
לפני:
כבוד השופט ע' פוגלמן
המבקשת:
מ.
יוחננוף
ובניו (1988) בע"מ
נ ג ד
המשיב:
מנהל הארנונה של עיריית תל אביב
בקשת רשות לערער על
החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב–יפו מיום 27.8.2018
בעמ"נ
15149-02-18
בשם המבקשת:
עו"ד צחי נחום
החלטה
1.
המבקשת, רשת מרכולים (סופרמרקטים), המחזיקה נכס בתל אביב (להלן: הנכס ) ששימש מרכול של רשת אחרת בטרם עבר לחזקתה ביום 5.1.2016. בחודש ינואר 2016 ביקשה המבקשת פטור מתשלום ארנונה משום שהיא מתעתדת לשפץ את הנכס בשנת 2016, והוא יהיה "במצב של נכס הרוס או ניזוק" במידה שאינה מאפשרת שימוש בו לפי הוראת סעיף 330 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: סעיף 330 ). לחלופין טענה המבקשת שבהיותו נכס ריק יש לחייב אותה בגינו בתעריף הזול ביותר בצו הארנונה לנכס בייעוד מסחרי – בתי קולנוע או מחסנים. המשיב דחה את הבקשה, שכן ביקורת שנערכה מצאה שהנכס אינו עומד בתנאי סעיף 330, ומשום שייעודו המקורי הוא מרכול ואין לשנות קביעה זו אלא אם כן יוכח שהנכס ריק. בהמשך, נתן המשיב פטור לחודשים יולי עד אוקטובר 2016. בקשות פטור נוספות של המבקשת – שמקיפות את התקופה מחודש נובמבר 2016 עד לפתיחת המרכול בחודש מאי 2017 – נדחו. המבקשת הגישה עררים על החלטות אלה. ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל אביב–יפו קיבלה את הערר בחלקו ביום 13.12.2017 וקבעה שהמבקשת זכאית לפטור לפי סעיף 330 לתקופה נוספת (24.2.2016–10.4.2016). לגבי יתר התקופות קבעה הוועדה שלא הורם נטל ההוכחה לעניין הפטור או לעניין הסיווג המוזל.
2.
המבקשת ערערה על החלטת הוועדה, ובית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב–יפו (כב' השופטת א' לוי ) דחה את הערעור ביום 27.8.2018. באשר לטענת הפטור לפי סעיף 330, נקבע שאין עילה להתערב בקביעותיה העובדתיות של ועדת הערר, שמבוססות בראיות ומנומקות היטב. לפיהן, המבקשת לא הוכיחה כי בתקופות הנדונות הנכס לא היה ראוי לכל שימוש חוקי שהוא, ולאו דווקא כמרכול. נקבע שגם אם נדרשו שיפוצים לצורך השימוש בנכס כבמרכול, אין בכך כדי להוביל למסקנה שמדובר בנכס הזכאי לפטור. אשר לטענה שמדובר בנכס ריק, בית המשפט קבע כי המבקשת לא הציגה ראיות לצורך זה; כי מבחן הסיווג הזול ביותר כלל אינו מתעורר אם קל להתחקות אחר השימוש המיועד לנכס, כבענייננו; כי המבקשת לא הוכיחה שסיווג מותר חלופי מסוים חל על הנכס.
3.
מכאן הבקשה שלפניי. המבקשת טוענת שבית משפט קמא התעלם מראיות שהציגה ושמלמדות כי הנכס לא היה ראוי לשימוש בתקופות הרלוונטיות, ובמיוחד שלא חל בנכס שינוי בין התקופות שבהן ניתן פטור. לחלופין טוענת המבקשת שבמשך כל תקופת השיפוצים הנכס היה לא פעיל, ולכן ריק – ומשכך יש לסווגו כמחסן לצורכי הארנונה משום שהשימוש בתור מרכול מוגדר בהיתר הבנייה של הנכס, ומחסן הוא חלק מהותי בכל מרכול. נוסף על כך, נטען, המחסן עונה על כל התנאים הקבועים בצו הארנונה לסיווג כמחסן – טענה שוועדת הערר התעלמה ממנה, לפי המבקשת. עוד נטען כי פסק הדין של בית משפט קמא לוקה בחוסר הנמקה וממצאיו אינם מתיישבים עם העובדות שהונחו לפניו.
4.
לאחר שעיינתי בבקשה, מצאתי כי דינה להידחות. כידוע, על מתן רשות לערער על פסק דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בערעור על החלטת ועדת ערר לענייני ארנונה חלה אמת מידה מצמצמת. רשות כאמור תינתן מקום שבו מתעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים או שדחיית הבקשה עלולה להביא לעיוות דין ( בר"ם 5861/17 גשר מפעלים חינוכיים ע.ר . נ' מנהל הארנונה של עיריית ירושלים , פסקה 4 (29.10.2017); בר"ם 8900/17 סייג נ' מנהל הארנונה עיריית תל אביב יפו , פסקה 13 (24.12.2017)). הבקשה שלפניי אינה באה בגדר אמת המידה האמורה. טענת המבקשת באשר לסיווג הנכס נוגעת לקביעות עובדתיות, ולמצער ליישום הדין בנסיבות המקרה. כידוע, בעניינים אלה אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב, לא כל שכן ב"גלגול שלישי" ( בר"ם
1206/17 מ.צ.פ . אחזקות נדל"ן בע"מ נ' עיריית תל אביב–יפו , פסקה 5 (21.2.2017); בר"ם
2139/15 בית חינוך עיוורים לבני ישראל ירושלים נ' מנהל הארנונה של עיריית ירושלים , פסקה 4 (26.5.2016)). כמו כן, טענות המבקשת נגד קביעותיה העובדתיות של ועדת הערר באשר לפטור לפי סעיף 330 – שנדונו ונדחו בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים – נטועות בנסיבות המקרה, נושאות אופי "ערעורי" ואינן מצדיקות מתן רשות כאמור ( בר"ם 3636/18 ישיבת אדרת אליהו נ' מנהל הארנונה של עיריית הרצליה (9.7.2018)).
הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, ד' בכסלו
התשע"ט
(12.11.2018).
ש ו פ ט