בר"מ 7131/21 לריסה רוזינסקי נ. משרד הפנים- רשות האוכלוסין וההגירה

1.

המבקשת 1 (להלן: המבקשת ), אזרחית אוקראינה ילידת 1958, נישאה לאזרח ישראלי בשנת 2000. בעקבות זאת, ביום 5.6.2001 נכנסה המבקשת לישראל ברישיון תייר מסוג ב/2, והחלה בהליך המדורג לקבלת מעמד לבן זוג של ישראלי. ביום 15.1.2001 ניתן לה רשיון ישיבה מסוג ב/1, ובהמשך בשנת 2002 קיבלה רשיון לישיבת ארעי מסוג א/5, שתוקפו הוארך מעת לעת. בשנת 2007 נפטר בן זוגה של המבקשת (להלן: המנוח ), ובעקבות זאת הופסק ההליך המדורג. בשנת 2008 הגישה המבקשת בקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים מכוח נוהל רשות האוכלוסין וההגירה 5.2.0017 "נוהל הטיפול בהפסקת הליך מדורג לבן זוג זר של ישראלי" ( 14.4.2019) (להלן: הנוהל ). מאז, התברר עניינה של המבקשת בהליכים רבים. בין היתר, בשנת 2018, ניתנה החלטה בעניינה של המבקשת בערר שהגישה לבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים ) על דחיית בקשתה, בה נקבע כי עניינה יוחזר פעם נוספת לדיון בוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים (להלן : הוועדה ). ברקע הדברים יוער כי בשנת 2004 נכנסה לישראל בתה של המבקשת, היא המבקשת 2 (להלן: הבת ), כקטינה נלווית להליך המדורג; לימים, קיבלה הבת אזרחות בשנת 2017 בעקבות נישואיה לאזרח ישראלי.

2.

בעקבות החלטת בית הדין לעררים, הובא עניינה של המבקשת לפני הוועדה פעם נוספת. ביום 11.6.2020 אימץ מנכ"ל המשיבה (להלן: המנכ"ל ) את המלצת הוועדה ודחה את בקשתה. במסגרת ההחלטה עמד המנכ"ל על זיקותיה של המבקשת לישראל לעומת זיקותיה למדינת מוצאה. נקבע כי אין בשהותה ארוכת השנים של המבקשת בישראל כדי להטות את מבחן הזיקות; כי אמנם בתה היחידה מתגוררת בישראל, אך הן מתגוררות במרחק רב זו מזו ולמבקשת בני משפחה נוספים, ובהם אמה, שמתגוררים באוקראינה; בנוסף, למבקשת דירה שהיא משכירה באוקראינה, והיא אף מקבלת שם פנסיה חודשית. עוד נקבע שטענות המבקשת בעניין מצבה הרפואי נטענו ללא כל תימוכין, וכי אף לא נטען שהמבקשת לא תזכה לטיפול רפואי הולם באוקראינה.

3.

ביום 10.8.2021 דחה בית הדין לעררים ערר שהגישה המבקשת על ההחלטה, בהעדר עילה להתערב בה. בית הדין ציין כי החלטת המנכ"ל מצויה במתחם הסבירות, בין היתר נוכח זיקותיה הרבות לארץ מוצאה ונוכח המרחק הגיאוגרפי בין המבקשת לבתה. נוכח האמור קבע בית הדין שלא נמצא פגם בהחלטת המנכ"ל אשר מצדיק התערבות בה.

4.

המבקשת ערערה על החלטת בית הדין וביום 10.12.2020 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט א' אברבנאל ) את הערעור. נקבע כי מנכ"ל המשיבה, כמו גם בית הדין, בחנו ושקלו לעומק את הנתונים והשיקולים הנדרשים שהוצגו על ידי המבקשת. בית המשפט ציין כי אמנם למבקשת זיקה משמעותית לישראל, אך המשיבה בחרה להעדיף על פניהן נסיבות שלשיטתה משקלן גדול יותר. בית המשפט ציין כי

למבקשת שורשים עמוקים בארץ מוצאה, נוכח מגוריה בה במשך 43 שנים, הימצאותם של בני משפחתה שם, ובעלותה בדירה שמושכרת על ידה; משכך קבע בית המשפט כי החלטת המשיבה נמצאת במתחם הסבירות.

5.

מכאן הבקשה שלפניי, שלצדה הוגשה גם בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בבקשת הרשות לערער. לטענת המבקשת, בית המשפט החיל את מבחן הזיקות באופן שגוי בעניינה. זאת, מאחר שניתן משקל נמוך מדי לעוצמת זיקתה לישראל; ומאחר שניתן משקל רב מדי לזיקתה למדינת מוצאה. לטענת המבקשת, אין לתת משקל רב למבחנים אובייקטיבים כגון גיל ההגעה לארץ, שכן הדבר יוביל להטיה חוזרת ונשנית כנגד מבקשות לפי הנוהל. עוד טוענת המבקשת כי לא ניתן משקל מספיק לציפייה הלגיטימית של המבקשת להסדרת מעמדה מכוח קשריה הזוגיים עם המנוח, וכי ההחלטה פוגעת בזכותה של הבת, שהיא כאמור אזרחית ישראלית, לחיי משפחה.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, הגעתי ל כלל מסקנה כי דינה להידחות. אמת המידה למתן רשות לערער על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בערעור על החלטת בית הדין לעררים היא מצומצמת, בשים לב למומחיותו ולמקצועיותו של בית הדין. בהתאם לאמת מידה זו, רשות לערער תינתן במקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים או מקום שבו מתעוררות נסיבות מיוחדות שמצדיקות זאת, כמתחייב מאופי המאטריה שבה עסקינן (בר"ם 8174/20 פלונית נ' רשות האוכלוסין וההגירה משרד הפנים , פסקה 7 (10.2.2021)); בר"ם 5425/20 אלכסייב נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 6 (6.12.2020)). רצונה של המבקשת להישאר בישראל לצד בתה מובן, אך המקרה דנן אינו עומד באמת המידה האמורה. הכרעתו של מנכ"ל המשיבה התבססה על נסיבותיה הפרטניות של המבקשת, ובהן קשריה הקרובים עם אמה, ולא על נתונים אובייקטיבים כטענת המבקשת. כאמור, הן בית המשפט לעניינים מינהליים, הן בית הדין, נדרשו למכלול נסיבות המקרה ולא מצאו כי יש מקום להתערב בשיקול דעתה של המשיבה. מאחר שמדובר בנושא יישומי במהותו, ומשלא מתעוררת במקרה הפרטני טענה עקרונית , לא מצאתי כי הבקשה מצדיקה בירור נוסף של עניינה של המבקשת לפני ערכאה זו.

הבקשה נדחית אפוא, ומאליה נדחית הבקשה לסעד זמני. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.