בר"מ 7190/04 חברת הזרע (1939) בע"מ נ. יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחו

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים (השופט ע' פוגלמן ) מיום 12.7.04, אשר דחה את בקשת המבקשת לצו ביניים אשר יורה למשיבה 4 להתקין שערים בשני קצוות נחל איילון כדי למנוע כניסת בני אדם וכלי רכב לשבילים שנסללו על גדות הנחל.

המבקשת היא חברה המחזיקה בשטח המשתרע לגדות נחל איילון. לטענת המבקשת, בחודש דצמבר 2003 היא הבחינה כי על גדות נחל איילון, בקרבת האזור המצוי בשטחה, הולכת ונסללת דרך עפר. המבקשת סברה כי סלילת הדרך מבוצעת במסגרת תכנית מתאר מחוזית (תכנית "פארק אילון") אשר טרם אושרה כדין ועל כן הגישה עתירה מינהלית כנגד המשיבות 1-3 בטענה כי סלילת הדרך אינה חוקית ומתבצעת בניגוד להוראות חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. לאחר הגשת העתירה, בחודש מרץ 2004, העלתה המבקשת טענה כי גם על המקרקעין שלה מבוצעת סלילה של דרכים ועל כן הזדרזה והגישה בקשה לצו ביניים אשר במסגרתו יורה בית המשפט לעצור את המשך ביצוע העבודות. לאחר שהוגשה תגובת המשיבות 1-3 התברר כי הגורם המבצע את הסלילה הוא רשות ניקוז ירקון (המשיבה 4 בבקשה שבפניי, להלן – רשות הניקוז ) ועל כן היא צורפה כמשיבה לעתירה ונדרשה להמציא את תגובתה לעתירה ולבקשה לצו ביניים. לאחר שהוגשו תגובות המשיבות, ולאחר שנערך דיון בו נחקר מנכ"ל רשות הניקוז שהגיש תצהיר לתמיכה בתגובת הרשות, החליט בית המשפט המחוזי ביום 10.5.04 כי אין מקום ליתן צו ביניים כמבוקש. בית המשפט המחוזי קיבל את טענתה של רשות הניקוז לפיה סלילת הדרך נשוא העתירה מתבצעת ברצועת המגן של הנחל בהתאם להוראות חוק הניקוז וההגנה מפני שטפונות, תשי"ח-1957. לטענת רשות הניקוז העבודות מתבצעות מחוץ לשטחה של המבקשת, על גדות נחל איילון, וביצוען נדרש על מנת לאפשר גישה לקרקעית הנחל לצורך ביצוע עבודות תחזוקה בנחל. עוד עולה מההחלטה כי המבקשת הודיעה לבית המשפט שלמעשה אין היא מסתייגת מביצוע העבודות עצמן אלא אך חוששת כי סלילת הדרך תאפשר מעבר של עוברי אורח בסמוך לשטחה ועוברי אורח אלו יפגעו ברכושה של המבקשת. לנוכח האמור לעיל קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום לאסור על רשות הניקוז לבצע את העבודות הדרושות בגדות הנחל וכי חששה של המבקשת בדבר מעברם של הולכי רגל "אינו יכול לשקול כנגד אינטרס הציבור בביצוע עבודות אלה". בית המשפט המחוזי קבע, איפוא, כי אין ליתן צו ביניים כנגד המשך העבודות וכן קבע כי אין להורות לרשות הניקוז להתקין שערים בקצוות הנחל.

כחודש וחצי לאחר מכן הגישה המבקשת בקשה נוספת לצו מניעה כנגד רשות הניקוז ובה טענה המבקשת ל"שינוי נסיבות": לטענת המבקשת, התגלה לה כי הדרכים שנסללות אינן מיועדות לצרכיה של רשות הניקוז אלא מדובר בשבילים המיועדים להולכי רגל ורוכבי אופניים. המבקשת טענה כי מאז ההחלטה הקודמת הוצבו שלטים לאורך הדרך המעידים על ייעוד הדרך לשימוש הציבור וטענה כי יש בכך כדי להוכיח כי אין בין הדרך לבין תחזוקת הנחל מאומה. המבקשת חזרה גם על טענתה לפיה סלילת הדרכים מבוצעת בהתאם לתכנית "פארק אילון" אשר טרם אושרה. המבקשת חזרה על דרישתה כי רשות הניקוז תציב שערים על מנת למנוע מעבר בני אדם בשבילים שנסללו. בית המשפט המחוזי בחן את בקשתה החדשה של המבקשת ואת תגובתה של רשות הניקוז וקבע כי מאז מתן החלטתו לא ארע שינוי נסיבות מהסוג שיש בו כדי להצדיק עיון מחדש בהחלטה הקודמת. בית המשפט קבע כי הנסיבות המתוארות בבקשה אינן מצדיקות מתן צו עשה זמני אשר יוביל לשינוי המצב הקיים, להבדיל מהקפאתו.

כנגד החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי. כן התבקש סעד זמני עד להכרעה בבקשה. בבקשת רשות הערעור חוזרת המבקשת על טענותיה בדבר "שינוי הנסיבות" שארע מאז שניתנה ההחלטה בבקשה הראשונה לסעד זמני. לטענתה, הסעד הזמני נדרש כדי לשמר מצב קיים ולא לשנותו, כדי שהשטח שבהחזקתה לא ייפגע כתוצאה מהתנועה שמתאפשרת על השבילים ודרכי העפר שנסללו במקום. כאמור, עיקר חששה של המבקשת הוא מכך שסלילת דרכי העפר המבוצעת הינה חלק מתכנית "פארק איילון" שלהקמתו היא מתנגדת.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. מעיון בסעיפי הבקשה המתארים את "שינוי הנסיבות" שארע, לכאורה, מאז ההחלטה בבקשה הראשונה לסעד זמני עולה כי אכן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לא עלה בידי המבקשת להצביע כי יש בסלילת דרכי עפר על גדות הנחל משום שינוי נסיבות ממשי המצדיק את שינוי ההחלטה הקודמת. מכל מקום, אין נסיבות המקרה מצדיקות מתן צו עשה זמני להתקנת שערים במקום, אשר בעצם מהותו יש, בניגוד לטענת המבקשת, כדי לשנות את המצב הקיים ולאו דווקא להקפיאו. מעבר לדרוש יצוין כי לא שוכנעתי שחששה של המבקשת שמא עלול להיגרם לה נזק מאי-סגירת השטח בשערים הינו מבוסס, ומכל מקום בצדק נקבע בבית משפט קמא כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתה.

לפיכך דין הבקשה להידחות.

בשולי הדברים, וביחס לבקשת המבקשת לסעד זמני עד להכרעה בבקשת רשות הערעור, יוער כי לבקשה לסעד זמני לא צורפו תגובות המשיבות לבקשות שהגישה המבקשת בבית המשפט המחוזי. בית משפט זה כבר עמד על חובתו של מבקש סעד זמני לגלות את מלוא הנתונים והמסמכים שבידיו על מנת שבידי בית המשפט הדן בבקשה לסעד זמני יהא מלוא המידע הרלוונטי לבקשה. המבקשת בענייננו נמנעה מלצרף את תגובות המשיבות שהוגשו לבית המשפט המחוזי, אשר בהן הוצגה, ככל הנראה, עמדתן העובדתית והמשפטית של המשיבות, ודי היה גם בפגם זה כדי להביא לדחיית בקשתה לסעד זמני.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית ועימה כמובן נדחית גם הבקשה לסעד זמני.