בר"מ 7250/18 דמיטרו גרסימוב נ. משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה

1.

המבקש הוא אזרח אוקראינה יליד שנת 1992 ונינו

של יהודי. בין השנים 2010-2009 פנתה משפחת המבקש לקונסול ישראל באוקראינה כדי לבחון את אפשרות עלייתם ארצה של כל בני המשפחה. על פי הנטען, נאמר להם כי רק אמו של המבקש, בן זוגה ובתם הקטינה זכאים לעלות ולקבל מעמד קבע; אך שני הבנים – המבקש ואחיו – אינם זכאים למעמד קבע שכן הם בגירים ולכן אינם באים בגדרו של הנוהל המסדיר מתן מעמד לנין של יהודי (נוהל רשות האוכלוסין וההגירה 5.2.0027 "נוהל הטיפול במעמד לנין של יהודי" (15.2.2009) (להלן: הנוהל ); יצוין כי הנוהל תוקן ביום 26.11.2013, מבלי לשנות מהתנאים הנוגעים לענייננו). ביום 10.1.2011 נכנס המבקש לישראל באשרת תייר ושוהה בה מאז. לטענת המבקש, לאחר הגעתו ארצה בשנת 2011 פנה למשיבה בבקשה להסדרת מעמדו, אך זו לא נענתה. המבקש ואמו זומנו לראיון לפני המשיבה בשנת 2014 אך לא התייצבו. מכל מקום, אין חולק כי בחודש אפריל 2016 ערכה המשיבה ראיונות למבקש ולאמו, וכי לאחר מכן, ביום 15.5.2016 נדחתה בקשת המבקש להסדרת מעמדו. בנימוקי הדחייה צוין כי המבקש היה בגיר טרם עלייתו ארצה ולכן לא היה מקום להחיל בעניינו את הנוהל, ולא נמצאו נימוקים הומניטאריים המצדיקים הענקת מעמד. המבקש הגיש ערר פנימי על ההחלטה, וזה נדחה ביום 6.7.2016 בנימוקים האמורים, ותוך שצוין גם כי זיקת המערער למדינת מוצאו חזקה וממשית יותר מזיקתו לישראל (להלן: החלטת הדחייה משנת 2016 ). עוד צוין כי אין בשהותו הממושכת של המבקש בארץ – שלא כדין ותוך עשיית דין עצמי – בבחינת טעם הומניטארי המצדיק מתן מעמד בישראל. המבקש חויב לצאת את ישראל תוך 14 ימים, תוך שצוינה בפניו האפשרות להגיש ערר לבית הדין לעררים .

2.

המבקש לא הגיש ערר כאמור והוסיף להישאר בישראל. בחלוף שנה, בחודש יוני 2017, פנה המבקש למשיבה פעם נוספת בבקשה להסדרת מעמדו מאותם טעמים. ביום 3.7.2017 השיבה המשיבה למבקש כי מיצה את זכותו להגיש ערר פנימי על החלטתה בעניינו, וכי באפשרותו להגיש ערר לבית הדין לעררים . ביום 19.7.2017 נשלח מכתב סירוב נוסף, וביום 25.7.2017, לאחר פנייה נוספת מאת המבקש, נשלח למבקש מכתב נוסף שבו הובהר כי הבקשה מסורבת גם ביחס לזכאותו הנטענת מכוח הנוהל, שכן במועד כניסתו ארצה היה בגיר מעל גיל 18 ועל כן אינו עומד בתנאיו. לפיכך נקבע כי על המבקש לצאת מהארץ תוך 30 ימים (להלן: החלטות הדחייה משנת 2017 ). המבקש לא עזב את הארץ והגיש ערר לבית הדין לעררים

על החלטות הדחייה האמורות.

3.

ביום 5.11.2017 קיבל בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב–1952 בתל אביב (כב' הדיין ד' ברגמן ) את בקשת המשיבה לדחות הערר על הסף. נקבע כי ההחלטה הסופית בעניינו של המבקש ניתנה ביום 6.7.2016, וכי אם ביקש המבקש להשיג על החלטה זו, היה עליו להגיש ערר לבית הדין כחוק. עוד צוין כי אין לקבל שהמבקש שקט על שמריו תוך עשיית דין עצמי משך שנה שלמה, ושב ופנה אל המשיבה בבקשה נוספת, זהה במהותה, מבלי שישנה טענה לשינוי נסיבות כלשהו. יחד עם זאת, בית הדין התיר למבקש להגיש ערר על החלטת הדחייה משנת 2016 לבית הדין המוסמך בירושלים, בצירוף בקשה מתאימה להארכת מועד.

4.

המבקש ערער על פסק הדין של בית הדין לעררים . בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב–יפו(כב' השופטת י' שטופמן ) דחה את הערעור ביום 16.9.2018. בפתח הדברים נקבע כי לא הוצגה כל ראיה לתמוך בטענת המבקש כי נפל פגם מהותי בהחלטת הקונסול בעניינו בשנת 2009, שלכאורה קבע כי המבקש בגיר ולכן אינו בא בגדר הנוהל, הגם שהיה קטין. בה בעת, אין חולק כי בעת כניסתו של המבקש לישראל היה בגיר כך שהנוהל לא חל בענייננו. עוד נקבע כי בצדק נדחה עררו של המבקש על הסף, וכי בהיעדר כל עילה להתערב בפסק הדין, דין הערעור להידחות. לצד זאת, בית המשפט קבע כי נוכח מכלול הנסיבות והימשכות ההליכים יש לבחון את עניינו של המבקש בוועדה הבינמשרדית

המייעצת לקביעה ומתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים (להלן: הוועדה ההומניטארית ), מכיוון שיש "סיכוי מסוים" שטענות המבקש יתקבלו.

5.

מכאן בקשת הרשות לערער שלפניי. המבקש חוזר על טענתו שלפיה נפל פגם בהחלטת הקונסוליה הישראלית באוקראינה, אשר דחתה בקשתו למעמד בהיותו נין של יהודי מן הטעם שהוא בגיר, הגם שהיה קטין אותה עת. נטען כי מטעם זה על המשיבה לבחון את בקשתו כעת בהנחה שהוא קטין ולהכיר במעמדו בהיותו נין של יהודי. עוד נטען כי המשיבה מסרבת למסור למבקש את החומר שיאפשר לו להוכיח את טענתו האמורה ועל כן אין לזקוף את היעדר הראיות לחובתו, ובנוסף אף יש להורות למשיבה למסור את החומר האמור. לבסוף נטען כי טענת זכאות המבקש למעמד מכוח היותו נין של יהודי לא נבחנה והוכרעה לגופה, הן על ידי המשיב, הן על ידי בית הדין, ועל כן לא היה מוסמך בית המשפט לעניינים מינהליים להכריע בה בפסק דינו.

להשלמת התמונה, יצוין כי ביני לביני המבקש הגיש בקשה לוועדה ההומניטארית להסדרת מעמדו מטעמים הומניטאריים, ואף נקבע מועד לדיון בבקשתו ביום 20.1.2019.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה , הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. רשות לערער ב"גלגול שלישי" על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים שדן בערעור על פסק דין של בית הדין לעררים תינתן בצמצום, מקום שמתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש, בשים לב לאופיו של בית הדין ולמומחיותו ( בר"ם 8338/17 אסטגוי נ' משרד הפנים ,

פסקה 7 (19.11.2017) (להלן: עניין אסטגוי ); בר"ם 7172/16 בבנקו נ' מדינת ישראל – משרד הפנים , פסקה 12 (8.1.2017

)). בענייננו, טענת המבקש בדבר זכאותו מכוח הנוהל היא טענה פרטנית הנוגעת ליישום הנוהל בענייננו ואינה מעוררת כל שאלה רחבה המצדיקה מתן רשות לערער. גם טענות המבקש בנוגע להחלטת הקונסול – ואף בהתעלם מן העובדה שלטענת המבקש עצמו מדובר בהחלטה שניתנה בין השנים 2010-2009, שנים רבות לפני ההליכים דנן – היא ערעורית

במהותה, שכן היא מכוונת עצמה לקביעת בית המשפט לעניינים מינהליים

כי קיומה של החלטה כאמור כלל לא הוכח ( בר"ם 5861/17 גשר מפעלים חינוכיים ע.ר נ' מנהל הארנונה של עיריית ירושלים , פסקה 4 (29.10.2017)) . אף אין להתעלם מהתנהלותו הדיונית של המבקש אשר נמנע בבירור מלקיים את הנחיית בית הדין בפסק הדין מיום 5.11.2017 אשר באורח חריג התיר למבקש להגיש ערר לבית הדין על החלטת הדחייה משנת 2016, חרף חלוף הזמן ומכלול הנסיבות. אכן, נוכח המאטריה

שבה עסקינן, תיתכנה נסיבות מיוחדות שתצדקנה מתן רשות לערער גם בהיעדר שאלה עקרונית כאמור

(עניין אסטגוי , פסקה 7; בר"ם 6698/15 וולדמארי נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 4 (19.10.2015)). ברם, לא שוכנעתי כי זה מצב הדברים בענייננו. זאת ועוד, יש לזכור כי בשלב זה לא כל הדלתות נסגרו בפני המבקש שכן בקשתו צפויה להתברר לפני הוועדה ההומניטארית ( עע"ם 2357/14 אסברוק נ' משרד הפנים (19.3.2015)). לבסוף יוער כי אין זו המסגרת המתאימה לבחון את בקשות המבקש לקבלת מידע מן המשיבה, לא כל שכן בפעם הראשונה. המבקש רשאי לנקוט הליכים מתאימים, מבלי שאביע כל עמדה לגופם של דברים, וכל טענותיו בהקשר זה שמורות לו.

סוף דבר, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.