בר"מ 7280/11 קל אוטו פרוייקטים נ. מנהל הארנונה בעיריית תל אביב

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופטת (בדימוס) ש' ברוש ), אשר דחה ערעור מינהלי שהגישה המבקשת על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית תל אביב-יפו (להלן: ועדת הערר או הוועדה ).

1.

המבקשת מחזיקה בנכס ברח' גולומב 34 בתל אביב (להלן: הנכס ), המשמש אותה לחנייה זמנית של רכבים במסגרת פעילותה העסקית בתחום הרכבים. בשנים 2009-2006 חויבה המבקשת על-ידי המשיב בתשלומי ארנונה עבור הנכס תחת הסיווג "בניינים שאינם משמשים למגורים/מתן שירותים כללי". המשיב דחה את השגתה על חיוב זה. על כך עררה המבקשת בפני ועדת הערר, בטענה כי יש לסווג את הנכס כ"בניין המשמש לחניית רכב ללא תשלום", סיווג שיפחית את שיעור החבות שלה בארנונה בגין הנכס. לחלופין, טענה המבקשת במסגרת הדיון בוועדה כי יש לסווג את הנכס כמחסן.

2.

הוועדה דחתה את הערר, בקובעה כי יש לפרש את הגדרת "בניין המשמש לחניית רכב ללא תשלום" על רקע תכלית החקיקה, שנועדה להקל את נטל הארנונה על חניונים, נוכח מצוקת החנייה הקשה בתל אביב. ייעודו של הנכס, כך לפי החלטת הוועדה, והשימוש שנעשה בו על-ידי המבקשת אינו משרת תכלית זו, שכן הנכס לא נועד לשמש חנייה זמנית ומתחלפת והציבור הרחב אינו יכול לעשות בו שימוש. בהקשר לאפשרות לסווג את הנכס כ"מחסן" נקבע, כי אין מדובר בפעולת אחסון לשמה, אלא כפעילות שולית לפעילות העיקרית של המבקשת שהיא מסחרית, שכן, ללא שטח זה לא היה קיום לעסקיה.

3.

בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטת (בדימוס) ש' ברוש ) דחה את ערעור המבקשת על החלטת הוועדה. בית המשפט הדגיש כי בהלכה הפסוקה כיום לא מקובלת גישה טכנית-צרה לסיווג נכסים רק לפי מיהות המשתמש או לפי אופי השימוש, כשיטת המבקשת, אלא מבחן המשולב

משיקולים שונים כך שקריטריון השימוש הוא דומיננטי אך לא בלעדי. בית המשפט קבע, כי בנסיבות העניין, צדקה הוועדה כאשר בחנה במבט כולל את השימוש בנכס והביאה בחשבון את ייעוד החנייה כחלק מפעילותה העסקית של המבקשת. כמו כן, בית המשפט סמך ידיו על קביעות הוועדה בנוגע לתכלית הכללית העומדת בבסיס קביעת תעריף ארנונה נמוך יותר לחניונים.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקשת טוענת נגד חוסר האחידות – לשיטתה – בפסיקה בשאלת סיווג נכסים בכלל וחניונים בפרט, לצרכי ארנונה. בהקשר זה סוקרת המבקשת שורה של פסקי דין וגורסת, כי קיים פער בין ההלכה הפסוקה לבין החלטתו של בית המשפט קמא. לטענת המבקשת, שגה בית המשפט כאשר ייחס משקל מכריע לזהות המשתמש בקביעת סיווג הנכס. לגופו של עניין טוענת המבקשת, כי יש להבחין בין חניון רגיל לבין חניון ציבורי, כאשר זה האחרון אכן נועד לרווחת הציבור ולפתרון בעיות חנייה, אך אין זה מוציא את הראשון מתוך ההגדרה של "חניון". זאת ועוד, לדברי המבקשת שגה בית המשפט קמא עת נסמך בהחלטתו על "התכליות" שייחסה ועדת הערר לסעיפי הצו. לדידה, לשון הצו כה ברורה, עד שאין צורך להידרש ולהתחקות אחר תכלית המחוקק. לבסוף טוענת המבקשת, כי אין לסווג את הנכס כמחסן, שכן אחסון כלי הרכב במקרה זה מהווה חלק מהתהליך העסקי של המבקשת.

5.

לאחר שבחנתי את הבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להדחות. ניסיונה של המבקשת לשוות לטענותיה אופי כללי המתפרש אל מעבר לבעלי הדין שלפנינו אינו עולה בקנה אחד עם נסיבותיו של המקרה. הבקשה דנן עוסקת בשאלת סיווגו של נכס ספציפי לצרכי ארנונה. שאלת המבחנים הרלוונטיים לבחינת סיווג נכס ספציפי לצרכי ארנונה, נידונה זה לא מכבר בפסיקת בית משפט זה (ראו: עע"ם 3832/07 עיריית עפולה נ' המוסד לביטוח לאומי

(לא פורסם, 21.12.2010)). שאלת סיווגו של נכס לצרכי ארנונה איננה מהווה, ככלל, עילה למתן רשות ערעור (בר"ם 8943/10 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית תל אביב (לא פורסם, 19.1.2011)). זאת שכן, כידוע, סיווג נכס לצרכי ארנונה נעשה בהתאם לשימוש הספציפי שנעשה בנכס ועל פי צו הארנונה הפרטני הנוגע לעניין (ראו: בר"ם 2723/10 הוצאת ספרים עם עובד בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו (לא פורסם, 23.5.2010)). בית המשפט המחוזי, כמו גם הוועדה, בחנו את כלל השיקולים הרלוונטיים לסיווג הנכס, לרבות אופייה של הפעילות העסקית של המבקשת והשימוש שנעשה בנכס. גם בטענת המבקשת כי בית המשפט קמא שגה באופן יישומה של הלכה בדבר סיווג נכסים, אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור (ראו, למשל, בר"ם 8463/10 רנדי בע"מ נ' מנהלת הארנונה של עיריית ראשון לציון (לא פורסם, 18.1.2011)).

נוכח כל האמור, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה אין צו להוצאות.