בר"מ 7296/15 פלוני נ. רשות האוכלוסין וההגירה - משרד הפנים

1.

בפני בקשת רשות ערעור על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים – מיום 29.9.2015 ומיום 20.10.2015 (רע"ם 9519-09-15, השופטת נ' בן-אור ). החלטות אלה דחו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 בירושלים (להלן: בית הדין לעררים ) מיום 27.8.2015 (ערר 2895/15, הדיינת ש' בן-שאול וייס ). לבקשה שבפני צורפה גם בקשה למתן צו ארעי שיורה על עיכוב החלטותיו של בית המשפט המחוזי עד להכרעה בבקשה העיקרית.

רקע והליכים קודמים

2.

המבקשות הן אם ובת, אזרחיות גיאורגיה. ההליך מתמקד בעניינה של המבקשת 1 (להלן: המבקשת ), אשר אינה מתגוררת בישראל, אך מעוניינת כעת להוסיף ולשהות בה, ובכך להצטרף לאמה, המבקשת 2, ולאחותה הבוגרת, ששתיהן שוהות בישראל כדין.

3.

ראוי להקדים ולהציג בקצרה את הרקע הנוגע לשהייתן של בנות משפחתה של המבקשת בישראל. המבקשות נכנסו לישראל, יחד עם האחות הנוספת, כבר לפני כ-15 שנים, באשרת תייר, לביקור של קרובי משפחה. מאז, לא יצאו אמה ואחותה של המבקשת מישראל. במרוצת הזמן זכו האם והאחות למעמד בישראל מכוח החלטת ממשלה מספר 2183 שעניינה "הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים שלא כחוק, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל" (האחות קיבלה מעמד של תושבת קבע, ואילו האם מעמד של תושבת ארעי). המבקשת, לעומת זאת, שבה בשנת 2009 לארץ מולדתה לאחר ששהתה שמונה שנים בישראל שלא כדין, ואין לה מעמד בישראל. לטענת המבקשות, הדבר נעשה בשל מצבה הכלכלי הקשה של המשפחה באותה עת וחוסר הבהירות באשר לאפשרות להסדיר את מעמדה בישראל. בשנים שחלפו מאז שבה לגיאורגיה היא התגוררה עם סבתה, ולאחר מכן אצל בת דודתה.

4.

בחודש מרץ 2015 הגיעה המבקשת לארץ פעם נוספת. תחילה, סורבה כניסתה לישראל בשל החשש שהיא מבקשת להשתקע בה. בשלב זה, המבקשת פנתה לבית הדין לעררים וזה התיר את כניסתה לישראל, בכפוף להפקדת 30,000 שקל. בהחלטתו של בית הדין לעררים נקבע כי על המבקשת יהיה לצאת מן הארץ כאשר תפקע האשרה שתוענק לה. למבקשת ניתנה אשרת תייר למשך שלושה חודשים, וזו הוארכה מעת לעת. בתקופה זו פנתה המבקשת למשיב בבקשה להסדרת מעמדה בישראל. נטען על-ידה כי בעבר היא הייתה זכאית למעמד בישראל מכוח החלטות הממשלה שעניינן הענקת מעמד בישראל, בדומה לאחותה, אולם היא לא ידעה על כך ולכן לא פעלה בנדון.

5.

ביום 22.7.2015 דחה המשיב את הבקשה למעמד. המשיב קבע כי החלטות הממשלה שמהן ניסתה המבקשת להיבנות היו הסדר חד פעמי שתוקפו לזמן מוגבל. כמו כן, הודגש כי המבקשת שהתה בעבר בישראל ממושכות שלא כדין; כי היא קרובה לגיל בגרות (18); וכי יש לה קרובי משפחה בגיאורגיה. עוד נקבע כי לא קיימת הצדקה מיוחדת להעלאת עניינה של המבקשת בפני הוועדה הבינמשרדית המייעצת למתן מעמד לעניינים הומניטאריים (להלן: הוועדה הבינמשרדית ). המבקשת הגישה ערר פנימי למשיב על ההחלטה שלא להפנות את הבקשה לוועדה הבינמשרדית, וזה נדחה בהחלטה מיום 19.8.2015.

6.

על החלטתו של המשיב הגישה המבקשת ערר לבית הדין לעררים. בד בבד, היא הגישה גם בקשה לצו ביניים שימנע נקיטתם של הליכי אכיפה נגדה עד להכרעה בערר. בקשה זו נדחתה על-ידי בית הדין לעררים, אשר הפנה להחלטתו מחודש מרץ 2015 שבה ניתן היתר כניסה לישראל למבקשת, אך נקבע גם כי כשתפקע האשרה שתונפק לה היא תיאלץ לצאת מן הארץ – אפילו לא תתקבל החלטה סופית בבקשה שתוגש להסדרת מעמדה. בית הדין לעררים קבע כי אין מקום לסטות מהחלטה זו.

7.

המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשת רשות ערעור על החלטה שלא לתת בעניינה צו ביניים. ביום 29.9.2015 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. בית המשפט נדרש בהחלטתו לשני השיקולים החולשים על בקשות לצו ביניים: סיכויי הערר ומאזן הנוחות. אשר לסיכויי הערר, בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן לקבוע בהם מסמרות שכן באותה עת טרם הוגשה תגובת משרד הפנים לבית הדין לעררים (ואף טרם הגיע המועד להגשת תגובה זו). אשר למאזן הנוחות, בית המשפט המחוזי קבע כי שיקול זה נוטה לעבר דחיית הבקשה. בית המשפט המחוזי למד מפרק הזמן שבו המבקשת חייתה בגיאורגיה כי לא ייגרם לה נזק משמעותי אם תשוב למדינה זו עד שיסתיימו ההליכים שנקטה כנגד החלטתו של המשיב. בית המשפט המחוזי הדגיש שלמבקשת קרובי משפחה בגיאורגיה, וכי היא קרובה לגיל בגרות. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי המבקשת 2 תוכל להמשיך ולנהל את הערר של בתה מישראל (בהפניה לעע"ם 2696/10 דה קסטרו נ' מחלקת אשרות רמלה - מינהל אוכלוסין

(21.4.2010) (להלן: עניין דה קסטרו )). לבסוף, בית המשפט המחוזי עמד על כך שהבקשות אשר בהן הוא דן הוגשו לאחר שכבר פקעה אשרת השהייה של המבקשת בישראל, שיקול נוסף התומך בדחייתן.

8.

המבקשות הגישו בקשה לעיון חוזר על החלטה זו, ובית המשפט המחוזי דחה אותה ביום 20.10.2015. בהחלטה זו קבע בית המשפט המחוזי כי על המבקשת לעזוב את ישראל ביום 30.10.2015.

בקשת רשות הערעור שלפני

9.

הבקשה שבפני נסבה על החלטותיו של בית המשפט המחוזי. המבקשות טוענות כי בית המשפט המחוזי שגה באופן שבו ערך איזון בין השיקולים המנחים ביחס לבקשות מן הסוג דנן. לשיטתן, למשיב לא ייגרם נזק משמעותי אם תתאפשר שהייתה של המבקשת בישראל במשך פרק זמן נוסף, עד להכרעה בערר שהגישה. מנגד, כך נטען, המבקשת עלולה לסבול מקשיים הכרוכים בפרידה מאמה ומאחותה שמתגוררות בישראל. המבקשות תמכו את טענתן זו בחוות דעת של עובדת סוציאלית.

10.

כפי שצוין, בד בבד עם הבקשה הוגשה גם בקשה למתן צו ארעי עד להכרעה בבקשה.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בבקשה ובאסמכתאות שצורפו לה, הגעתי למסקנה שדינה להידחות. הבקשה שלפניי אינה עומדת באמות המידה המנחות בית משפט זה לבחון בקשות מסוגה (ראו: בר"ם 5778/15 פלונית נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 13 (27.8.2015); בר"ם 6698/15 וולדמארי נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 3 (19.10.2015)).

12.

המבקשות מתמקדות בנזק שייגרם לטענתן למבקשת אם תיפרד מבנות משפחתה השוהות בישראל. אכן, הקושי הכרוך בפרידה מבנות המשפחה הקרובות ביותר למבקשת הוא מובן. אולם, יש לזכור שמאז הייתה בת 12 ועד לאחרונה חייתה המבקשת בגיאורגיה בקרבת בני משפחה אחרים. לאחרונה אף הייתה לבגירה. על כן, אני שותפה לקביעתו של בית המשפט המחוזי כי לא ייגרם למבקשת נזק משמעותי אם לא תישאר בארץ עד גמר ההליכים בעניינה (השוו: עע"ם 855/15 בלאי נ' משרד הפנים , פסקה 13 (3.3.2015)). ממילא, לא מדובר בנזק בלתי הפיך בשים לב לכך שאם הערר יתקבל היא תוכל לשוב לישראל. כמו כן, כפי שצוין, אין בהרחקתה של המבקשת כדי למנוע ממנה להמשיך ולנהל את הערר באמצעות בני משפחה (עניין דה קסטרו , בפסקה 12; בר"ם 7021/15 פרושולום נ' רשות ההגירה (20.10.2015)). בסיכומו של דבר, לא התרשמתי כי בהחלטותיו של בית המשפט המחוזי נפלו טעויות אשר מחייבות התערבות בהן, כטענת המבקשות. בית המשפט המחוזי נדרש בהרחבה לטענות שהועלו בפניו בהחלטה מפורטת ומנומקת. בהתחשב באמות המידה החלות על הדיון בעניין, אין הצדקה לשנות מהתוצאה שאליה הגיע.

13.

אוסיף את המובן מאליו: אין בדחיית הבקשה דנן, אשר נסבה על החלטה בבקשה למתן צו ביניים, כדי לנקוט עמדה ביחס להחלטה בהליך העיקרי שמתנהל בבית הדין לעררים.

14.

לפנים משורת הדין, ועל-מנת לאפשר למבקשת שהות אחרונה להתארגן לפני עזיבתה את הארץ – אני מורה כי עליה לעזוב את ישראל עד ליום 5.11.2015. היה והמבקשת תעזוב עד למועד שנקבע בהחלטתי זו, תבוטל ההחלטה בדבר חילוט הערבות שהפקידה (כפי שנקבע בפסקת הסיכום של החלטת בית המשפט המחוזי מיום 29.9.2015, בשינויים המחויבים).

15.

סוף דבר: הבקשה נדחית. ממילא, נדחית גם הבקשה למתן צו ארעי עד להכרעה בבקשה. בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תגובת המשיב אין צו להוצאות.