בר"מ 7298/06 קדושני קאפי מוסה נ. מנהל הארנונה של עיריית רחובות

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים (כב' השופט נ' ישעיה ), בעמ"נ (ת"א-יפו) 228/05.

העובדות

1.

המבקשת הינה בעליו של מבנה תעשייתי בעיר רחובות. המבקשת הקימה את המבנה על מנת להשכירו לצרכי מסחר ותעשיה. בשנת 2002 נשלחה למבקשת לראשונה הודעת חיוב בארנונה עבור המבנה. המבקשת ערערה על החיוב לוועדת הערר שליד עיריית רחובות בטענה שהקמתו של המבנה טרם הסתיימה והוא אינו ראוי לשימוש, ובשל כך יש לפוטרה מחיוב בארנונה. ועדת הערר קיבלה את ערעורה של המבקשת וקבעה כי אכן אין לחייב את המבקשת בארנונה בגין הבניין שטרם הושלם. ועדת הערר נימקה החלטתה בכך שהעובדה שיש ביכולת העורר להשלים את הנכס והוא נמנע מכך אינה מעניינו של מנהל הארנונה, וכי המנהל יכול לחייב את הנכס בארנונה רק כאשר מוכח שהנכס ראוי לשימוש.

2.

בשנת 2003 שלחה העירייה למבקשת בשנית הודעת חיוב ארנונה עבור המבנה. המבקשת ערערה לוועדת הערר, כשבפיה הטענה שהכרעתה של ועדת הערר משנת 2002 מהווה מעשה בית דין לעניין היותו של המבנה לא ראוי לשימוש. הפעם, נדחה ערעורה של המבקשת בפני ועדת הערר. בנימוקי הדחייה קבעה הוועדה כי היא אינה כבולה להחלטתה מן השנה הקודמת כיוון שהסמכות להטיל מיסים, ובכללם ארנונה, היא סמכות מתחדשת להפעלת שיקול דעת בהתאם לנסיבות העובדתיות. בהתאם לנתונים העובדתיים שהובאו בפניה, קבעה הוועדה כי ניתן להשמיש את הנכס בהשקעה סבירה, ולפיכך אין לפוטרו מחיוב ארנונה. על החלטה זו ערערה המבקשת לבית המשפט לעניינים מנהליים. בנוסף לטענותיה המהותיות בדבר הכרעת הוועדה, טענה המבקשת גם כי זכות הטיעון שלה נפגעה כיוון שעל אף בקשותיה נמנעה הוועדה מלזמן אותה לדיון והכריעה בערעור על סמך החומר הכתוב שהובא בפניה בלבד (ובכללו גם כתבי הטענות של המבקשת).

פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים

3.

בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את ערעורה של המבקשת. לעניין זכות הטיעון קבע בית המשפט כי לא נפל כל פגם דיוני בפעולת הוועדה, בהסתמך על תקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (סדרי דין בועדת ערר), תשל"ז-1977 הקובעות בתקנה 9 כי ועדת הערר רשאית לדון בערר על סמך החומר שהוגש לה ללא זימון הצדדים, אלא אם אחד הצדדים מבקש בכתב לטעון בפניה. בית המשפט קבע כי לא נעשתה פנייה כזו, וכי בכל מקרה אין המבקשת יכולה לטעון טענה זו לאחר שהסכימה במהלך הדיון בבית המשפט לוותר על זכותה לשוב ולהופיע בפני ועדת הערר. לעניין טענותיה האחרות של המבקשת, קבע בית המשפט כי הועדה פעלה כדין כאשר שינתה את החלטתה משנת 2002, כיוון שלא הרי קביעה של הוועדה בשאלה אם בנייתו של נכס הושלמה אם לאו בשנת מס מסויימת כהרי קביעת אותה ועדה באותה סוגיה לגבי שנת מס אחרת. לפיכך, לאור החומר העובדתי שהוצג בפני הוועדה ובפני בית המשפט, שכלל בין השאר ראיות על כך שהמבנים הועמדו להשכרה עוד במהלך שנת 2003 ועל כך שחלקים מן המבנה קיבלו תעודת טופס 4, קבע בית המשפט כי הנכס היה ראוי לשימוש וכי בדין הוטלה על המערערת ארנונה החל משנת המס 2003.

בקשת רשות הערעור

4.

בבקשת רשות הערעור חוזר בא כוח המבקשת על הטיעונים שהוצגו לבית המשפט לעניינים מנהליים, וטוען כי טעה בית המשפט בכך שהתיר לוועדה לשנות את החלטתה למרות שלטענתו לא התרחש כל שינוי בנסיבות העובדתיות. בנוסף, חוזר בא כוח המבקשת על טענותיו בדבר שלילת זכות הטיעון בדיוני הוועדה, ואף מעלה טענה לפיה חיובה של המבקשת לשנת 2003 הינו חיוב רטרואקטיבי, וזאת כיוון שבניית כל הנכס הסתיימה רק באמצע שנת 2004.

דיון

5.

לענין זכות הטיעון די בהצהרתה של המערערת בפני בית המשפט לעניינים מינהליים כדי להביא לדחיית כל טענה בעניין זה.

6.

טענתה של המבקשת לגוף העניין כאילו קביעתה של הוועדה משנת 2002 יצרה מעשה בית דין אינה יכולה להתקבל. ראשית, הלכה היא כי "סוטים מן העקרון של מעשה-בית-דין בענינים פיסקליים, כדי למנוע תוצאות שאינן מניחות את הדעת." (ע"א 165/64 עיריית תל-אביב-יפו נ' כהן , פ"ד יח(3) 301, 307 (1964)). ניתן להשאיר בצריך עיון את השאלה האם במידה והנתונים העובדתיים לא היו משתנים כלל, היה אכן ראוי וצודק להתיר לוועדת הערר לשנות החלטתה, מאחר ולא שונה דבר במסגרת המשפטית הרלוונטית (והשוו: ע"פ 447/88 לוונטהל נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(2) 1, 6-7 (1990)). אולם בענייננו הכרעתה של הוועדה בשנת 2003 התבססה על מסכת עובדתית שונה מזו שעמדה בבסיס ההחלטה ב- 2002. בנסיבות אלו, היתה הוועדה רשאית להפעיל מחדש את שיקול דעתה ולהכריע על סמך העובדות שהוצגו לה.

7.

לא מצאתי כי יש בטענות המבקשת עילה למתן רשות ערעור. ההכרעה בדבר חיוב הנכס בשנת 2003 היתה הכרעה עובדתית שהתבססה על הנתונים שהובאו בפני הוועדה. הוועדה קבעה כי לאור הנתונים השונים יש לחייב נכס שלא חוייב בשנת המס הקודמת. בית המשפט לעניינים מנהליים בדק את הכרעת הוועדה ואישרה. בית משפט זה, בשבתו כערכאה שלישית אינו נוטה להתערב בממצאים שבעובדה שהוכרעו על ידי הערכאות הדיוניות. לפיכך, באין כל שאלה שאינה-בעובדה הדורשת ליבון אין אני רואה כל עילה לתת רשות ערעור.

משלא נתבקשה תגובה, לא יעשה צו להוצאות.