בר"מ 7313/02 ברנרדו מרסיו נ. משרד הפנים

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט י' זפט) מיום 20.8.02 בה נדחתה בקשת המבקשת 2, מרין סנטוס דה אנוסיאסו (להלן – "המבקשת"), להורות על הארכת רשיון השהייה שלה עד למתן החלטה סופית בעתירה מינהלית 1235/02, שעניינה העיקרי ביטול ההגבלה שהטיל משרד הפנים על כניסתה של המבקשת לישראל.

המבקשת, אזרחית ברזיל שהיא אמו של המבקש 1 – אזרח ישראלי המתגורר דרך קבע בישראל, נחתה ביום 7.6.02 בנמל התעופה בן-גוריון. בעקבות מידע שהיה מצוי בידי המשיבים, ולפיו שהתה המבקשת בישראל תקופה של 4 שנים באופן לא חוקי, עוכבה המבקשת בנמל התעופה ונערך לה תשאול על-ידי נציגי משרד הפנים. במהלך התשאול טענה המבקשת כי זו הפעם הראשונה שהיא מבקרת במדינת ישראל. על יסוד המידע שהיה בידי נציגי משרד הפנים בדבר שהותה הקודמת של המבקשת בישראל, הוחלט למנוע את כניסתה לשטחי המדינה. בו ביום הגישה המבקשת את עתירתה לבית המשפט לעניינים מנהליים (השופטת ד"ר ד' פלפל) אשר קבע כי המבקשת תשוחרר מיידית עם הפקדת סכום של 10,000 ש"ח. בתאריך 2.7.02 התקיים דיון בעתירה, ובו הצהירה המבקשת, לאחר שהוזהרה כי עליה לומר אמת, כי זאת הפעם הראשונה שהיא מבקרת בישראל. במהלך הדיון האמור הצהיר בא-כוח המבקשת כי המבקשת תצא מן הארץ בתום חודשיים ימים ממועד כניסתה, עד ליום 8.8.02. נוכח הצהרה זו הסכימה באת-כוח המשיבים לבקשה למתן צו ביניים, לפיו המבקשת תשהה בארץ עד ליום 8.8.02. לאחר מתן ההצהרה האמורה הגישה המבקשת בקשה שעניינה הארכת מועד שהייתה בארץ. ביום 25.7.02 דחה השופט ע' פוגלמן את הבקשה בקבעו כך:

"בהתייחס לבקשה שעניינה הארכת מועד שהייתה של העותרת אציין, כי מלכתחילה לא נקבעה כל זיקה בין מועד יציאתה של העותרת מן הארץ, לבין הדיון בעתירה, שיש לו נפקות לכניסות עתידיות של העותרת למדינת ישראל (להבדיל מיציאתה הנוכחית)".

בתאריך 7.8.02, יום לפני המועד בו התחייבה המבקשת לצאת מן הארץ, הגישה המבקשת בקשה לבית המשפט, שעניינה הארכת המועד ליציאתה מהארץ ב-21 ימים. המבקשת נימקה את בקשתה בשינוי נסיבות מהותי – הולדת נכדתה בישראל. בהחלטתו מיום 8.8.02 האריך בית המשפט (השופטת צ' ברון) את המועד ליציאת המבקשת עד ליום 18.8.02, והורה על קיום דיון בעתירה במועד קרוב, ואכן ביום 13.8.02 התקיים דיון בפני בית המשפט המחוזי (השופטת ה' גרסטל), בו נקבע כי אם המבקשת תצא מהארץ, לא יימנעו המשיבים את כניסתה לצורך הדיון הראשון שייקבע. עוד קבעה השופטת, כי במועד הדיון הראשון שייקבע ייתן השופט הדן בעתירה הוראות לגבי שהייתה של המבקשת בארץ בתקופת הדיון בעתירה. בתאריך 15.8.02 הוגשה בקשה נוספת להארכת שהות המבקשת בארץ. בקשה זו נדחתה על-ידי בית המשפט (השופט י' זפט) בהתבסס על ההחלטות הקודמות של בית המשפט מפי השופטים ע' פוגלמן וה' גרסטל, שניתקו את הזיקה בין מועד יציאתה מהארץ של המבקשת לבין הדיון בעתירתה. על החלטה זו של בית המשפט הוגשה בקשת רשות הערעור המונחת בפניי. ביום 27.8.02 הוריתי על מתן צו ארעי המורה למשיבים שלא לחלט את הערבות שהפקידה המבקשת, ולא לנקוט באמצעים להוצאתה של המבקשת מן הארץ, וזאת עד למתן החלטה אחרת בבקשה זו.

בבקשתה טענה המבקשת כי גירושה, טרם מתן החלטה בעתירתה, יפגע בזכותה להיות נוכחת בדיונים, ויפגום ביכולתה לנהל את הליכי עתירתה כראוי. לעניין העתירה לגופה הדגישה המבקשת את נסיבותיו הייחודיות של מקרה זה. בנה היחיד, המבקש 1, התגייר בקהילה היהודית בברזיל, קיבל אזרחות ישראלית, מתגורר דרך קבע בישראל ועומד לפני גיוס לשירות פעיל בצה"ל, ובנסיבות אלה החלטת המשיבים, שלא לתת לה להיכנס לישראל כלל, יוצרת הפרדה מוחלטת בינה לבין משפחתה. עוד טענה, כי החלטת המשיבים הינה בלתי מידתית ובלתי סבירה בהתחשב בנסיבות האמורות ובנזק הכבד שההחלטה גורמת למבקשת ולבני משפחתה.

מנגד, טענה באת-כוח המשיבים בתשובתה כי דין הבקשה להידחות על הסף וזאת ממספר טעמים. ראשית , בקשת רשות ערעור זו אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור. שנית , המבקשת לא הצביעה על עילה משפטית כלשהי המצדיקה את התערבות בית המשפט בהחלטתו של השופט זפט. שלישית , החלטת המשיבים שלא לאפשר לעותרת להיכנס לתחומי המדינה סבירה, ומלכתחילה לא הייתה סיבה להתערב בשיקול דעתם בעניין זה. עוד הדגישה כי למשיבים שיקול דעת רחב בבואם להחליט בבקשה ליתן לזר רשיון כניסה לישראל. זאת ועוד, די בהתנהגותה של המבקשת בשלב התשאול בשדה התעופה ובהצהרתה בבית המשפט כדי לעגן ולבסס את החלטת המשיבים והחלטת השופט זפט, שלא להיעתר לבקשה להארכת שהייתה של המבקשת בארץ.

שקלתי את טענות הצדדים, ובאתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. נקודת המוצא היא שלאדם שאינו אזרח ישראלי אין זכות קנויה לבוא בשעריה של המדינה. למשיבים שיקול דעת רחב בבואם ליתן רשיון כניסה לישראל, ולפיכך אין לאפשר המשך שהייה בישראל בניגוד להחלטת המשיבים, אלא במקרים חריגים. עניין הארכת שהותה של המבקשת בישראל עמד מספר פעמים בפני בית משפט ובפני שופטים שונים, ואלו קבעו שאין להיעתר לבקשת המבקשת תוך שהפרידו בין מועד יציאתה של המבקשת מן הארץ לבין הדיון בעתירה. זאת ועוד, יציאתה של המבקשת מהארץ לא תפגע ביכולתה לנהל את הליך עתירתה. המבקשת מיוצגת על-ידי עורך דין, וכבר נקבע בהחלטתה של השופטת ה' גרסטל כי במועד הדיון הראשון בעתירה גופה יקבע השופט הדן בעתירה הנחיות לגבי שהות המבקשת בארץ במהלך הדיונים. ככל הנראה, במהלך חודש ספטמבר, התקיים הדיון הראשון בעתירה. לשופט הדן בעתירה לגופה נתון שיקול הדעת לקבוע את הסדרי השהייה של המבקשת בארץ לצרכי העתירה, וזאת בהתחשב בצרכי ניהול ההליך, ובחשיבותה של השתתפות המבקשת בדיונים.

בכפוף לאמור הבקשה נדחית.