בר"מ 7363/06 מדינת ישראל נ. ארקילוב ארטשס

השופט א' א' לוי:

1.

זוהי בקשה לאכוף פסק-דין על פי פקודת בזיון בית המשפט.

2.

המשיב נכנס לישראל בשנת 1993, ולאחר זמן התברר כי עשה זאת תוך שימוש בדרכון ותעודת זהות מזויפים. בעקבות כך נשללה אזרחותו והוצא נגדו צו הרחקה. חרף זאת, הוסיף המשיב לשהות בישראל שלא כדין, עד שנעצר בחודש פברואר 2006.

המבקשת טענה כי המשיב הערים קשיים על הרחקתו, וכך לדוגמה על אף שעלה עם דרכון רוסי מזויף, הוא טוען עתה כי הוא למעשה ארמני שמוצאו מאזרבייג'אן. חרף זאת, החליט בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב, בחודש תמוז התשס"ו (יוני 2006), להורות על שחרור המשיב ממשמורת, נוכח החזקתו הממושכת ואי-התקדמות של ממש בתהליך ההרחקה. כנגד אותו פסק דין הגישה המבקשת ערעור לבית משפט זה, ובסופו של יום הוחלט לבטל את פסק הדין תוך התווייתה של הדרך להמשך הטיפול במשיב. להלן עיקר הדברים:

א)

תקופת שחרורו של המשיב תוגבל לשלושה חודשים.

ב.עד לאותו מועד (1.3.07) עליו להמציא אישור מקונסול רוסיה בישראל או ממשרד הפנים האזרי, המאשר את זהותו ומאפשר לו לצאת מישראל בטיסה.

ג)

עד לאותו מועד על המשיב להציג את המסמכים הרלבנטיים למשטרת ההגירה כדי שניתן להרחיקו.

ד)

לאחר קבלת אותם אישורים יפעלו הרשויות המוסמכות כדי להכריע בשאלת עצם הרחקת המשיב מישראל, ואופן הרחקתו.

ה)

אם יתברר כי המשיב מחוסר אזרחות מחוסר ברירה, יובא עניינו לפני ועדה

במשרד הפנים, כדי שזו תיתן לשר הפנים המלצה לעניין מעמדו.

3.

בעקבות פסק-הדין הגיש המשיב, בחודש ינואר 2008, את מה שהגדיר כ"בקשה למתן הוראות", בה טען כי הוא מילא "באדיקות ובדווקנות" אחר פסק-הדין, בעוד שהמבקשת נמנעה מלקיים את חלקה. בפסק דין נוסף שניתן בחודש תמוז התשס"ח (יולי 2008), נדחתה הבקשה. לאחר כשנה שב המשיב ופנה לבית משפט זה, והפעם הוא שב ועותר לאכוף על המשיבה לקיים את חלקה בפסק הדין משנת 2006.

4.

אין בידינו להיעתר לבקשה. כזכור, נצטווה המשיב להמציא למבקשת עד לסוף חודש מאי 2007, אישור מקונסול רוסיה בישראל או ממשרד הפנים האזרי בדבר זהותו, כדי לאפשר את הרחקתו. המשיב לא מילא אחר דרישה זו, ולעניין זה נוסיף, כי מנהלת ההגירה אמנם קיבלה אישור מקונסול רוסיה בישראל לפיו המשיב אינו אזרח רוסיה, אולם לא נשללה האפשרות כי הוא אזרח אזרי, ולכן אין להגדירו כמחוסר אזרחות. אכן, המשיב הציג מסמכים שונים – תעודת נישואין של הוריו, פנקס גיוס ותעודות על לימודים, אולם אין כלל בטחון כי אלה מדברים בו, הואיל ועד היום הוא לא הציג מסמך כלשהו על פיו ניתן יהיה לקבוע את זהותו האמיתית.

בנסיבות אלו המסקנה המתחייבת היא כי לא זו בלבד שלא הוכח כי המבקשת הפרה את פסק דינו של בית המשפט, אלא שהיה זה המשיב שחטא וחוטא במחדל מתמשך, ככל הנראה כדי לסכל בכל מחיר את הרחקתו מישראל. העולה מכך הוא כי בפנינו בקשה חסרת עילה וככזו שמוטב היה לולא הוגשה. על כן, ובצד דחיית הבקשה, אנו מחייבים את המשיב לשאת בהוצאות המדינה בסכום של 5000 ש"ח.