בר"מ 7363/06 מדינת ישראל נ. ארקילוב ארטשס

הנשיאה ד' ביניש:

בפנינו בקשת רשות ערעור של המדינה על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו ( השופט נ' ישעיה ) מיום 27.6.2006, אשר החלטנו לדון בה כבערעור.

1.פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים ביטל החלטה של בית הדין למשמורת בעניינו של המשיב, לפיה היה על המשיב להישאר במשמורת כיוון שלא ניתן לקיים את צו ההרחקה שהוצא נגדו עקב "אי שיתוף פעולה מצידו", כמשמעותו של ביטוי זה בסעיף 13ו(ב)(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: החוק ). בהתאם לפסק הדין שוחרר המשיב ממשמורת ביום 16.7.2006, בתנאים שקבע בית המשפט.

בפסק דינו יצא בית המשפט לעניינים מינהליים מן ההנחה כי עצם ההחזקה במשמורת תקופה של ארבעה חודשים, היא תקופה ארוכה ובלתי סבירה "בין שהמערער לא שיתף פעולה עם המשיב ולא סיפק מידע או מסמכים דרושים, ובין אם לאו". מפסק דינו עולה כי מתחייב שחרור מיידי של מי ששהה במשמורת זמן בלתי סביר העולה על שישים ימים וזאת ללא קשר לשאלה אם בהתנהגותו הוא גרם לכך שלא ניתן יהיה לבצע את צו ההרחקה. לפיכך, קבע בית המשפט כי המשיב ישוחרר מהמשמורת כנגד הפקדת ערבות כספית במזומן או בערבות בנקאית על סך 50,000 ש"ח להבטחת התייצבותו והרחקתו מן הארץ. כמו-כן קבע בית המשפט, כי על המשיב להתייצב במשטרת ההגירה מידי שבוע במועד שנקבע לכך. עם זאת, בית המשפט לא קבע כי על המשיב לשתף פעולה עם מנהלת ההגירה כדי להביא להרחקתו, ואף לא נקבע בפסק דינו מועד ליציאתו של המשיב מן הארץ, ככל שהדבר יתאפשר. על פסק-דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו.

2.טענתה העיקרית של המדינה לפנינו היא כי בית המשפט קמא לא נתן דעתו להוראות חוק הכניסה לישראל, ולמתווה הנורמטיבי שקבע המחוקק לעניין הרחקתם של שוהים בלתי חוקיים. סעיף 13 לחוק עוסק בהרחקתם מישראל של שוהים שלא כדין. לפי הכלל הקבוע בסעיף 13(א):

"מי שאינו אזרח ישראלי ... ונמצא בישראל, בלי רישיון ישיבה (בחוק זה - שוהה שלא כדין), יורחק מישראל בהקדם האפשרי אלא אם כן יצא מרצונו קודם לכן."

סעיף 13א לחוק דן בהחזקה במשמורת של שוהים שלא כדין. על-פי סעיף 13א(ב) שוהה שלא כדין יוחזק במשמורת עד ליציאתו מישראל או עד להרחקתו ממנה, אלא אם שוחרר בערובה לפי הוראות הפרק הרביעי לחוק. בסעיף 13א(ג) לחוק הסמיך המחוקק את הממונה על ביקורת הגבולות ליתן צו המורה על החזקת המיועד להרחקה במשמורת, וקבע כי החזקה במשמורת תעשה רק על פי צו שכזה. סמכות הממונה על ביקורת הגבולות להורות על שחרור בערובה קבועה בסעיף 13ו(א) בו נאמר כי הממונה

רשאי לשחרר בערובה שוהה שלא כדין בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף, בין היתר, אם:

"(1) השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי שהייתו הבלתי חוקית יסודה בטעות או בתקלה שבתום לב, וכי יצא מישראל במועד שקבע לו;

...

(4) הוא שוהה במשמורת יותר מ-60 ימים ברציפות."

סמכות זו של הממונה על ביקורת הגבולות, כפופה לחריגים המנויים בסעיף 13ו(ב) לחוק, שבהתקיימם אין לשחרר בערובה שוהה שלא כדין. סעיף 13טו לחוק קובע כי עילות השחרור ממשמורת והמגבלות על שחרור ממשמורת הקבועות בסעיף 13ו לחוק, חלות על בית הדין למשמורת במסגרת הפעלת שיקול דעתו בביקורת על צווי המשמורת. אחת המגבלות על שחרור ממשמורת של שוהה שלא כדין הרלוונטית לעניינו של המשיב קבועה בסעיף 13ו(ב)(1) וזה לשונה:

"(ב) על אף הוראות סעיף קטן (א), לא ישוחרר בערובה שוהה שלא כדין אם התקיים אחד מאלה:

(1) הרחקתו מישראל נמנעת או מתעכבת בשל העדר שיתוף פעולה מלא מצדו, לרבות לענין הבהרת זהותו או להסדרת הליכי הרחקתו מישראל;"

לטענת המדינה, כיוון שאת סעיף 13ו(א)(4) לחוק יש לקרוא יחד עם סעיף 13ו(ב)(1) לחוק, אין בעצם החזקת השוהה שלא כדין במשמורת למשך למעלה משישים יום, כדי להוביל אוטומטית לשחרורו בערובה, וזאת עקב החריגים הקבועים בסעיף 13ו(ב) לחוק. לפיכך, טענה המדינה כי כאשר מתברר שהשוהה שלא כדין נמנע מלשתף פעולה באופן מלא ובכך מנע או עיכב את הרחקתו מישראל, אין להורות על שחרורו בערובה. הקביעה כי המשיב נמנע מלשתף פעולה ובכך עיכב את הרחקתו מישראל עמדה ביסוד החלטתו של בית הדין למשמורת מיום 10.5.06, שכללה הצגת נתונים המעידים על היעדר שיתוף פעולה מצד המשיב.

בתמיכה לטענתה באשר להיעדר שיתוף הפעולה מצד המשיב, טענה המדינה כי החל ממועד כניסתו לישראל ועד היום הטעה המשיב את רשויות המדינה ביודעין, ובכך נמנע מלשתף עמן פעולה. לטענת המדינה, המשיב נכנס לישראל בשנת 1993 תוך שימוש בדרכון מזויף והצגת תעודת לידה מזויפת, מספר חודשים לאחר מכן, משהתברר כי המשיב עלה לישראל בזהות שאולה, נשללה אזרחותו והוצא נגדו צו הרחקה לפי החוק. על אף שלילת אזרחותו וצו ההרחקה שהוצא בעניינו, שהה המשיב בישראל שלא כדין עד שנעצר ביום 22.2.2006. המדינה טענה כי גם לאחר שהובא בפני בית הדין למשמורת הסתמך המשיב תחילה על הדרכון הרוסי המזויף ובשלב מאוחר יותר, טען כי הוא ארמני שמוצאו מאזרבייג'אן, אך עד עתה טרם הציג תעודה כלשהי המעידה על כך, והוא אף הצהיר כי אינו מעוניין לעזוב את ישראל. משכך, נוכח השימוש בדרכון ובתעודת הלידה המזויפים, טענה המדינה כי אין כל ביטחון ביחס לזהותו של המשיב וביחס לארץ מוצאו, ומשהמשיב שוהה בישראל שלא כדין, יש להרחיקו מישראל. המשיב אישר את הטענה כי דרכונו זויף אלא שלטענתו התיאור הכוזב התייחס רק לזהות אמו וליהדותו ולא לשמו. לטענתו, הוא נתין לשעבר של ברית המועצות ממוצא ארמני ואין בידיו תעודת לידה אזרית, אלא תעודת לידה סובייטית. עוד טען כי הסתבך וחטא בקבלת מסמכים מזויפים עקב חששו שיאלץ לשוב לארצו, שם קיים חשש לחייו. לטענת בא-כוחו של המשיב, מרשו שיתף פעולה באופן מלא עם מנהלת ההגירה בהליכי הרחקתו, אך הרחקתו מישראל מתעכבת כיוון שאין מדינה בעולם שמוכנה לקבלו ואין למדינת ישראל אפשרות מעשית להרחיקו. מבלי להכריע במחלוקות העובדתיות שבין הצדדים, שוכנענו כי העיכוב בהרחקתו של המשיב מישראל נגרם עקב חוסר שיתוף הפעולה המלא מצידו, בהתאם להוראת סעיף 13ו(ב)(1), ולכן החלטת בית הדין למשמורת להימנע משחרור המשיב בערובה מעוגנת בעובדות ובהוראות החוק.

3.כאמור לעיל, בהחלטתו לקבל את ערעור המשיב ציין בית המשפט לעניינים מינהליים את הדברים הבאים:

"בין שהמערער לא שיתף פעולה עם המשיב ולא סיפק מידע או מסמכים דרושים, ובין אם לאו, האחריות היא על המשיב לקצר במידת האפשר את תקופת החזקתו במשמורת, ודאי שלא להחזיקו במשך תקופה כה ארוכה."

צדק לכאורה בית המשפט קמא בשוקלו את משך הזמן בו הוחזק השוהה שלא כדין במשמורת בטרם החליט אם להורות על שחרורו בערובה. עם זאת, כפי שציינה המדינה, המחוקק הגביל את סמכותו של הממונה על ביקורת הגבולות להורות על שחרורו ממשמורת של שוהה שלא כדין בהתקיים עילות ברורות המפורטות בחוק ואף הגדיר מצבים, בהם על אף התקיימות העילות הקבועות בסעיף 13ו(א), לא ישוחרר שוהה שלא כדין ממשמורת. כך נקבע, בין היתר, כי מקום בו נמנעת הרחקתו מישראל של שוהה שלא כדין עקב העדר שיתוף פעולה מלא מצידו, לרבות לעניין הבהרת זהותו או הסדרת הליכי הרחקתו מישראל, אין להורות על שחרור השוהה שלא כדין ממשמורת. הנה כי כן, על מנת לקדם את תכלית החוק, וכדי להביא להרחקה מיידית מישראל של שוהים שלא כדין, אין מקום להורות על שחרור ממשמורת של מוחזק המסרב לשתף פעולה באופן מלא עם רשויות המדינה, שכן כך רק יתאפשר לו לעכב במידה נוספת את הרחקתו מישראל, ולסכל את השגת המטרה לשמה הוצא צו ההרחקה. אין באמור לעיל כדי למנוע מבית המשפט לבחון בכל מקרה לגופו אם אכן עולה חוסר שיתוף הפעולה של המועמד להרחקה כדי סיכול מכוון של הצו שהוצא נגדו.

4.בדיון שהתקיים לפנינו טענה המדינה כי מששוחרר המשיב אין המדינה מבקשת עוד להחזירו למשמורת לעת הזו, ובצדק אינה עושה כן. המשיב שוהה בישראל שנים רבות, ואף כי שהייתו אינה כדין, הרי בהינתן ערובות מתאימות להתייצבותו ואף להרחקתו מישראל במועד בו ניתן יהיה לעשות כן, אין להחזיקו עוד במשמורת.

לטענת המדינה בית משפט קמא שגה גם בכך שהורה לשחרר את המשיב ממשמורת מבלי לקבוע תנאי שחרור שיבטיחו את הרחקתו מישראל ויבטיחו את שיתוף הפעולה מצידו עם גורמי מנהלת ההגירה. לעמדת המדינה, החלטת בית משפט קמא, המתנה את השחרור ממשמורת בהפקדת ערבות כספית או בנקאית בסך 50,000 ש"ח ובחיוב המשיב להתייצב בתחנת מנהלת ההגירה אחת לשבוע, תאפשר למשיב לשהות בישראל פרק זמן בלתי מוגבל. זאת במיוחד נוכח העובדה כי מאז שוחרר המשיב בערבות לפני כחמישה חודשים, לא נקט באמצעי כלשהו להסדרת מעמדו. המשיב לא פנה לקונסול הרוסי ואף לא לנציבות הפליטים, אף כי העלה גם טענה כי מן הראוי להכיר בו כפליט. לפיכך, ביקשה המדינה כי נורה על תנאי שחרור הולמים אשר יאפשרו לאתר את זהותו של המשיב וליתן לו תיעוד הולם של ארץ מוצאו, כדי להרחיקו.

נוכח האמור לעיל אנו קובעים כי תנאי השחרור בערובה שהשית על המשיב בית המשפט קמא יעמדו בתוקפם, הן מבחינת סכום הערבות והן מבחינת חובתו להתייצב במנהלת ההגירה מדי שבוע. תקופת השחרור תוגבל לשלושה חודשים לערך, עד ליום 1.3.2007. עד לאותו מועד יהיה על המשיב להביא אישור בין מקונסול רוסיה בישראל ובין אם אישור של משרד הפנים האזרי, המאשר את זהותו ומאפשר לו לצאת בטיסה מישראל. עד למועד האמור יהיה על המשיב להציג את המסמכים הרלוונטיים למשטרת ההגירה על מנת שניתן יהיה להרחיקו מישראל. עם קבלת האישורים האמורים יפעלו הרשויות המוסמכות בהתאם לשיקול הדעת המסור להן כדי להכריע בשאלת עצם הרחקתו של המשיב מישראל, ואופן הרחקתו. כאמור בהחלטת בית הדין לביקורת המשמורת מיום 10.5.2006, אם יתברר כי המשיב מחוסר אזרחות מחוסר ברירה יובא עניינו לפני ועדה במשרד הפנים, כדי שזו תיתן לשר הפנים המלצה בעניין מעמדו.

ערעור המדינה מתקבל, אפוא, באופן חלקי. פסק הדין של בית משפט קמא מבוטל, אך אין אנו מורים על החזרת המשיב למשמורת ושחרורו יעשה בהתאם לתנאים שקבענו לעיל. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ה נ ש י א ה

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

אני מסכים.

המשנה לנשיאה

השופטת מ' נאור:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש.