פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בר"ם
7363/09
עע"ם
7365/09
בפני:
כבוד הרשם יגאל מרזל
המבקשת:
מרכז משען בע"מ
נ ג ד
המשיבה:
עיריית תל אביב יפו
הוגש הליך
החלטה
1.
ההליך שבכותרת נפתח כבקשת רשות ערעור "למען הזהירות" ובעוד שלפי טענת המבקשת, עומדת לה זכות ערעור שכן החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים היתה "פסק דין". מטעם זה, הגישה גם ערעור בזכות הוא עע"ם 7365/09. המשיבה סבורה, כי יש לסווג את החלטת בית המשפט קמא כ"החלטה אחרת", וממילא אין בגינה זכות ערעור. על כן יש למחוק לטענתה את עע"ם 7365/09. אלא שגם בקשת רשות לערער לא ניתן להגיש במקרה זה, שכן אין המדובר באחד העניינים המנויים בסעיף 12 של חוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000. מכאן שגם את בר"ם 7363/09 יש למחוק. עם מי הדין, אם כן?
2.
לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות בעלי הדין בנדון, מסקנתי היא כי אכן יש למחוק מן המרשם את עע"ם 7363/09 שכן אין למבקשת–המערערת זכות לערער על החלטת בית המשפט קמא (שהיא "החלטה אחרת"), ואילו את בר"ם 7636/09 יש להותיר על כנו.
א.
העתירה המנהלית שהגישה המבקשת לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו עניינה השגה על הליכי גביה מנהליים שננקטו כנגד המבקשת בגין חוב ארנונה. בעתירה נטען, בין היתר, כי אין למבקשת חוב כלפי המשיבה שכן נגבו ממנה -ביתר ושלא כדין - סכומי "אגרות שירותים" מעבר לחוב הארנונה; וסכומים אלו ניתנים לקיזוז כנגד חוב הארנונה.
ב.
בהמשך, הגישה המשיבה בקשה למחיקה על הסף של שני עניינים שעלו בעתירה – הן הטענות בדבר סעד השבה וסעד קיזוז להם זכאית לפי הנטען המבקשת. כך, בעוד המבקשת טוענת כאמור לקיומו של חוב כלפיה בגין גביה ביתר של "אגרת שירותים" ומבקשת כי תינתן הצהרה בנדון; ובעוד טוענת היא כי חוב זה ניתן לקיזוז כנגד חוב הארנונה, הרי ששני אלו – ההשבה והקיזוז – אינם בסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים.
ג.
בית המשפט קמא (כב' השופטת א' קובו, ס"נ) קיבל ביום 16.7.09 את הבקשה למחיקה על הסף. בהחלטתו קבע, כי אכן אין מקום לדון בטענות ההשבה והקיזוז בבית המשפט לעניינים מנהליים. כך הדבר, שכן המדובר במסווה לתובענה כספית ולא בתקיפה של ההחלטה המנהלית ולפיכך יש לבררה בבית משפט אזרחי שיוכל לקבוע אם חיובי האגרות אכן היו לא חוקיים; את עצם התשלום ושיעורו; שאלת ההתיישנות של תביעה מעין זו, והסעד. מטעם זה הורה בית המשפט קמא על "מחיקתן של הטענות שעניינן השבה ו/או קיזוז ו/או פירעון חוב הארנונה" (עמ' 7 פסקה 9 לפסק הדין).
ד.
כאמור לעיל, סבור אני כי יש לראות החלטה זו כ"החלטה אחרת" בנסיבות המקרה. כך, לא רק בשל כותרתה ("החלטה") והעובדה כי הליך טרם נסתיים שכן נקבעה ישיבת תזכורת נוספת ביתר הטענות (שצוין גביהן שהן "דלות" אמנם); אלא גם בשל מהות ההחלטה. בית המשפט קמא לא פסק בסעד שנתבקש ולא דחה אותו, אלא ציין כי אין מקום לבררו במסגרת ההליך שלפניו אלא בהגשת תובענה לבית משפט אזרחי להבדיל מבית המשפט לעניינים מנהליים. מעבר לכך – וזהו העיקר: אף המבקשת עצמה טוענת – בהשגתה על החלטת בית המשפט קמא - שלמעשה לא דובר בסעדים
נפרדים של השבה וקיזוז אלא בטענות הכרוכות כולן יחד בעניין אחד והוא תקיפת חוב הארנונה עצמו. הסעד המבוקש הינו, על כן, ולשיטת המבקשת עצמה, ביטול חוב הארנונה. סעד זה לא הוכרע סופית וקביעת בית המשפט קמא הגבילה איפוא את הטיעון בנוגע לסעד, להבדיל מן הסעד עצמו (השוו בר"ם 310/03 קבוצת ברן בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ (לא פורסם, 24.3.03)). ממילא אין בהחלטה זו משום "פסק דין" אלא "החלטה אחרת", על פי המיון המקובל בנדון.
ה.
בהחלטתו של בית המשפט קמא נפסק למעשה, כי הסמכות העניינית לדון בטענות שנמחקו היא בבית המשפט האזרחי. השגה על החלטה מעין זו אפשרית היא, על פניו, נוכח סעיף 12(ב)(3א), על דרך של בקשת רשות ערעור.
4.
התוצאה היא, אפוא, כי עע"ם 7365/09 ימחק. בר"ם 7363/09 ימשיך ויתברר. אין צו להוצאות בהליך זה. החלטתי תתויק בתיקי השופטים שישבו בדין.
ניתנה היום, י"ד בטבת
תש"ע (31.12.2009).
יגאל מרזל, שופט
ר ש ם