בר"מ 7400/15יעקב פורת נ. עיריית רחובות

1.לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 11.10.2015 (עת"ם 56396-07-15, סגן הנשיאה ק' ורדי ). בית המשפט המחוזי דחה בהחלטתו זו בקשה שהוגשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט (להלן: הפקודה או פקודת הבזיון ).

רקע והליכים קודמים

2.זה מספר שנים מנהל המבקש הליכים משפטיים נגד עיריית רחובות, היא המשיבה 1 (להלן: העירייה ). בבסיסם של הליכים אלה עומדת הטענה כי על העירייה לבצע עבודות פיתוח וסלילה שונות ברחוב ההדס שבו מתגורר המבקש (להלן: הרחוב ). במסגרת ההליכים ניתנו שני פסקי דין הרלוונטיים לענייננו (ויכונו להלן: פסקי הדין הקודמים ) – הראשון, פסק דין שניתן על-ידי השופט (כתוארו אז) ד"ר ע' מודריק ביום 26.6.2007 (עת"ם 1128/07, להלן: פסק הדין הראשון ); השני, פסק דין שניתן על ידי השופטת ש' ברוש ביום 31.12.2010 (עת"ם 2088/08, להלן: פסק הדין השני ). יצוין כי בחודש אפריל 2015 בוצעו עבודות סלילה ברחוב, ובמסגרתן גם פונתה פלישה של המשיבים 8-5, תושבי הרחוב שהחזיקו בחלקים מתוך השטח המיועד לעבודות הפיתוח (להלן: התושבים ).

3.בחודש יולי 2015 פנה המבקש לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן צו לבזיון בית המשפט נגד העירייה. לטענת המבקש העבודות שביצעה העירייה ברחוב הן חלקיות בלבד ואינן מקיפות את מכלול העבודות שהעירייה חויבה לבצע לפי פסקי הדין הקודמים. באופן יותר ספציפי, המבקש טען כי העירייה לא השלימה לסלול את כל הרחוב בהתאם לתב"ע החלה.

4.בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה למתן צו לפי פקודת הבזיון. אשר לפסק הדין הראשון, בית המשפט המחוזי קבע כי הוא התמקד ביחסים שבין העירייה לבין התושבים, ולכן – משסולקו התושבים מהשטח הרלוונטי – אין עוד מקום לטענות בעניין. אשר לפסק הדין השני, בית המשפט המחוזי קבע שלא ניתן לשלול את עמדת העירייה לפיה התב"ע לא מחייבת אותה לסלול את הרחוב באופן שלו טוען המבקש. בנסיבות אלה שבהן, כך נקבע, קיימים חילוקי דעות ביחס לשאלה אלו פעולות מחויבת העירייה לבצע מכוח התב"ע, בית המשפט המחוזי סבר שאין מקום לתת צו מכוח פקודת הבזיון. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי בפני המבקש עומדות דרכים חלופיות לבירור טענותיו, וכי ביכולתו לפנות לבית המשפט המוסמך בעניין פרשנותה של התב"ע. יצוין, כי בית המשפט המחוזי אף קיבל טענה שהציגה העירייה לפיה לכאורה אין מקום לקביעה כי העירייה מחויבת מכוח פסקי הדין הקודמים לפעול בהתאם לתב"ע. בית המשפט המחוזי ציין כי לכאורה נפלה טעות בפסק הדין השני בהקשר זה, בשים לב לכך שהסעד שהתבקש בעתירה הוא כי העירייה תפעל בהתאם לתב"ר (תקציב בלתי רגיל).

הבקשה והתגובות לה

5.בקשת רשות הערעור שלפני נסבה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי שגה כשדחה את בקשתו למתן צו בזיון בית המשפט נגד העירייה. המבקש שב וטוען שאין די בעבודות שביצעה העירייה בחודש אפריל 2015. בהקשר זה הוא טוען ש"קטע הפלישה שפונה המשתרע על שטח של 440 מ"ר ומיועד לרחבת סיבוב, לא נסלל" וכי "אין מדרכות ברחוב למעט בחזית ביתם של הפולשים [הכוונה למשיבים 8-5]". המבקש מוסיף וטוען כי בית המשפט המחוזי שגה כשקבע, כעמדת העירייה, כי נפלה לכאורה טעות בפסק הדין השני במובן זה שפסק הדין הטיל על המדינה לפעול בהתאם לתב"ע אף שהדבר לא התבקש. המבקש טוען כי קביעה זו סותרת את פסקי הדין הקודמים וכן הצהרות של העירייה בהליכים קודמים. לבסוף, המבקש טוען כי לגופם של דברים המצב הקיים בשטח מקשה על תנועה עם כלי רכב ברחוב, ובעיקר כאשר נדרש סיבוב של הרכב.

6.ביום 13.12.2015 קבעתי כי הבקשה מצריכה תשובה.

7.בתשובתם מיום 27.12.2015 טוענים המשיבים 4-1 (שלשם הנוחות יכונו כולם יחד להלן: העירייה ) כי דינה של הבקשה להידחות. העירייה טוענת כי מקורו של הליך זה ושל הליכים נוספים בסכסוך שכנים שניטש בין המבקש לבין התושבים, סכסוך שהעירייה מצויה בו "בין הפטיש לסדן". לטענת העירייה, הקביעות בפסקי הדין הקודמים קוימו על-ידה, במובן זה שפונתה הפלישה לשטח הציבורי ובוצעו עבודות הכוללות סלילת כביש, מדרכות וגינון. לשיטתה, יש בכך כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטענותיו של המבקש, לנוכח העובדה שפסקי הדין הקודמים לא קבעו באיזה אופן יש לבצע את העבודות. העירייה טוענת עוד כי בביצוע העבודות היא נדרשה לשקול, בצד הצורך בפיתוח הרחוב, גם את האינטרס הציבורי (בהתחשב בכך שמדובר ברחוב קטן שמשרת מספר מועט של דיירים) וכן אינטרסים של תושבים נוספים ברחוב. בנוסף, העירייה טוענת כי לרשות המבקש עמדה האפשרות לפנות לבית המשפט בבקשה לעצור את העבודות בחודש אפריל 2015 אולם הוא לא עשה כן. לבסוף, היא שבה וחוזרת על עמדתה לפיה נפלה טעות בפסק הדין של השני, במובן זה שלא היה מקום לקבוע בו כי על העירייה לפעול בהתאם לתב"ע.

8.אף התושבים טוענים כי דין הבקשה להידחות. בתשובתם מיום 31.12.2015 הם נסמכים על טעמים דומים לאלה שפורטו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי וכן בתגובתה של העירייה. התושבים טוענים כי טענות המבקש מבוססות על הבנתו ופרשנותו שלו את פסקי הדין הקודמים, להבדיל מהוראותיהם המפורשות. התושבים טוענים עוד כי קבלת טענותיו של המבקש תוביל לפגיעה בהם ובערך של נכסיהם, ומטעם זה אין מקום לקבלן.

דיון והכרעה

9.לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות לה אני סבורה שדינה להידחות.

10.הצדדים מסכימים כי סולקה הפלישה מהשטח הציבורי ברחוב וכי בוצעו בו עבודות פיתוח שכללו סלילה. הבקשה למתן צו לבזיון נסבה אפוא על האופן שבו היה צורך לסלול את הרחוב. דא-עקא, המחלוקת בנקודה זו אינה מתאימה לבירור במסגרת של בקשה לבזיון בית המשפט, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. כבר נפסק כי הליך מכוח פקודת הבזיון יינקט רק במקרה שבו פסק הדין שאת אכיפתו מבקשים הוא ברור וחד-משמעי (ראו למשל: בר"ם 4717/06 אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' עיריית רחובות , פסקה 7 (6.8.2006); בר"ם 6261/13 עבדול באקי נ' משרד הפנים , פסקה 13 (3.11.2013)). כמו כן, מקובל לראות בהליך מכוח פקודת הבזיון הליך שיורי, לאחר שההליכים האחרים האפשריים נבחנו או מוצו ( רע"פ 4169/12 דן מיחזור בע"מ נ' מדינת ישראל , פסקה 22 לחוות דעתי (8.7.2013); עע"ם 1753/13 עמותת תושבים למען נווה צדק נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז תל אביב (28.12.2015)). בענייננו, פסק הדין של בית המשפט המחוזי אינו עוסק בצורה מפורשת ומפורטת באופן שבו יש לסלול את הרחוב. אף הטענות הנוגעות לפרשנותה של התב"ע אינן מתאימות בנסיבות העניין לבירור בהליך מכוח פקודת הבזיון. למבקש פתוחה אפוא הדרך לפעול בהליכים אחרים. מובן שאינני נוקטת כל עמדה ביחס לכך, או ביחס לצורך בביצוע עבודות נוספות ברחוב.

11.בשולי הדברים, אוסיף כי ככל שהעירייה סברה כי בפסק הדין השני נפלה טעות – ואולי אף טעות סופר, אך כזו בעלת משמעות (תב"ע או תב"ר) – ניתן היה לצפות כי כבעלת דין, ולא כל שכן כרשות ציבורית, תנקוט בפעולות הנדרשות להבהרת העניין, באמצעות פנייה מתאימה לבית המשפט. מובן שאין בכך כדי לנקוט כל עמדה לגופם של דברים.

12.סוף דבר: הבקשה נדחית. בשים לב למכלול נסיבות העניין לא ראיתי לתת צו להוצאות.