בר"מ 7438/21 TETIANA SERDIUK נ. רשות האוכלוסין וההגירה

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 22.9.2021 ועל החלטתו מיום 6.10.2021 (עמ"ן 30881-06-21, השופטת מ' אגמון-גונן ). בית המשפט המחוזי הורה על מחיקת ערעור שהגישו המבקשים על החלטתו של בית הדין לעררים הפועל לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים ) מיום 6.6.2021 (ערר (ת"א) 1978/21, הדיין ד' ברגמן ).

2.המבקשת 1 (להלן: המבקשת ), היא אזרחית אוקראינה, ילידת 1967, אשר נכנסה לישראל באמצעות אשרת תייר ביום 7.11.2016. ביום 8.1.17 המבקשת הגישה בקשה למקלט מדיני בישראל, על בסיס טענות שעניינן איומים על חייה וחייהם של בני משפחתה בארץ מוצאה בשל חוב כספי. ביום 9.6.2020 המשיבה הודיעה למבקשת כי החליטה לדחות את בקשתה וכי על המבקשת לעזוב את ישראל בתוך 7 ימים.

3.

המבקשת לא עזבה את ישראל, וביום 8.7.2020 הגישה ערר על ההחלטה האמורה לבית הדין לעררים, אשר נדחה ביום 9.7.2020 (להלן: הערר הראשון ). בית הדין לעררים קבע כי על המבקשת לעזוב את ישראל לא יאוחר מ-14 ימים ממועד החלטתו.

4.

המבקשת הוסיפה לשהות בישראל, וביום 17.3.2021 הגישה בקשה להסדרת מעמדה בישראל. בקשה זו התבססה על הטענה כי מאז שנת 2016 היא מנהלת משק בית משותף עם המבקש 2 (להלן: המבקש ), שהוא אזרח ישראלי. ביום 21.3.2021 מסרה המשיבה למבקשת כי בקשתה תיבחן רק לאחר יציאתה מישראל. ביום 8.4.2021 הגישו המבקשים ערר פנימי נגד החלטה זו. ביום 19.4.2021 דחתה אותו המשיבה, ובשלב זה הגישו המבקשים ערר לבית הדין לעררים (להלן: הערר השני ). מנגד, המשיבה הגישה בקשה לדחות את הערר על הסף, בטענה כי המבקשת עושה דין לעצמה ולא מקיימת החלטות שיפוטיות שניתנו בעניינה.

5.

בית הדין לעררים דחה את הערר שהגישו המבקשים על הסף. בית הדין לעררים קבע כי החלטת המשיבה שלא לבחון את בקשת המעמד בעוד המבקשת שוהה בישראל – בניגוד להחלטה בערר הראשון שהורתה לה לצאת מישראל – היא סבירה במכלול נסיבות העניין, ואף עולה בקנה אחד עם נוהל המשיבה מס' 1.6.0001 בעניין "טיפול בבקשות ובעררים על החלטות לשכות ומטה רשות האוכלוסין וההגירה". בית הדין לעררים ציין כי המבקשים לא הצביעו על נסיבות חריגות המצדיקות לחייב את המשיבה לסטות מנהליה. כך, צוין כי המבקשת הפרה ביודעין את ההחלטה בערר הראשון, וכי עיון בכתבי הטענות שהוגשו במסגרת הערר הראשון מעלה כי על אף שהייתה מיוצגת במהלכו, היא נמנעה מלהזכיר ולו ברמז את מערכת היחסים עם המבקש ואת רצונה להשתקע בישראל מטעם זה. בית הדין לעררים קבע כי על המבקשת לעזוב את ישראל בתוך 10 ימים.

6.

ביום 14.6.2021 המבקשים הגישו ערעור על ההחלטה בערר השני לבית המשפט המחוזי, ובצדו בקשה לסעד זמני המורה למשיבה שלא להרחיק את המבקשת מישראל ולא לנקוט נגדה הליכי אכיפה אחרים לפני מתן פסק דין בערעור. ביום 27.8.2021 בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לסעד זמני והורה למבקשת לעזוב את ישראל עד יום 1.10.2021. עוד הורה בית המשפט המחוזי למבקשים להודיע האם ברצונם להמשיך לנהל את ההליך לאחר עזיבת המבקשת את הארץ.

7.

ביום 22.9.2021, ולאחר שהמבקשים לא הודיעו האם ברצונם להמשיך בהליך הערעור לאחר שהמבקשת תעזוב את הארץ, ניתן פסק דין שבו הורה בית המשפט המחוזי על מחיקת הערעור, ללא צו להוצאות.

8.

ביום 1.10.2021 המבקשים הגישו בקשה לבטל את פסק הדין, וטענו בין השאר כי לא מסרו הודעה מתאימה על רצונם להמשיך בניהול ההליך בשל נסיבות אישיות ורפואיות של בא-כוחם. בבקשה נמסר כי המבקשים מעוניינים "להתייצב בפני בית המשפט הנכבד ולהשמיע את עמדתם", אף אם הדבר יהיה כרוך בחיובו של בא-כוחם בהוצאות.

9.

ביום 3.10.2021 נתן בית המשפט המחוזי החלטה ובה עמד על כך שבפסק הדין נקבע כי המשך ניהול ההליך כרוך בעזיבת המבקשת את הארץ והורה למבקשים להבהיר האם היא אכן עשתה כן. עוד הודגש, כי ככל שהמבקשת לא עזבה את הארץ, הרי שהיא הפרה בכך את ההחלטה השיפוטית בעניינה מיום 27.8.2021. יומיים לאחר מכן, ביום 5.10.2021 הודיעו המבקשים כי המבקשת לא עזבה את הארץ, בשל מצב בריאותו הירוד, לפי הנטען, של המבקש. עוד טענו המבקשים כי המבקש אינו יכול לעזוב את הארץ יחד עם המבקשת, נוכח צו עיכוב יציאה מהארץ כנגדו. המבקשים עתרו פעם נוספת לביטול פסק הדין מיום 22.9.2021.

10.

ביום 6.10.2021 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לביטולו של פסק הדין, נוכח העובדה שהמבקשת עושה דין לעצמה, ומאחר שלא צורף תצהיר באשר למצבו הרפואי של המבקש ואף לא הובהר האם הוא זקוק להשגחה והאם לא יוכל לקבלה גם אם המבקשת תעזוב את הארץ. עוד נקבע, כי הבקשה לביטול פסק הדין לא הייתה מנומקת דיה.

11.בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי וכן כלפי ההחלטה לדחות את הבקשה לבטלו. המבקשים טוענים כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הקובע כי המשך הטיפול בהליך יתאפשר רק לאחר יציאת המבקשת מגבולות המדינה הוא בלתי סביר, בין השאר מפני שהמבקשים נמצאים בזוגיות מספר שנים, וכי עזיבתה של המבקשת את הארץ תפגע קשות בתא המשפחתי. לטענת המבקשים, הטענות בעניין זוגיותם לא הועלו בשלב מוקדם יותר מאחר שהמבקש היה עדיין נשוי באופן פורמלי (אם כי פרוד מאשתו), ורק לאחר גירושיו נפתחה בפניהם הדלת לפנות בבקשת מעמד מכוח זוגיות. מעבר לכך, המבקשים טוענים כי מאחר שהערר השני נדחה על הסף נמנעה מהם האפשרות לשטוח את טענותיהם לגוף העניין.

12.לאחר שבחנתי את הבקשה אני סבורה כי דינה להידחות, מבלי להידרש לתגובה. הבקשה אינה מעוררת שאלה עקרונית כלל ועיקר אלא עוסקת בנסיבותיהם האישיות של המבקשים. על כן, הבקשה אינה עומדת באמת המידה המצמצמת שחלה על בקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" כאשר הערכאה הראשונה היא בית הדין לעררים (ראו: בר"ם 1686/18 פלונית נ' מדינת ישראל – משרד הפנים , פסקה 23 (13.5.2018)). כמו כן, הגם שפסק הדין מעורר קושי מבחינתם של המבקשים, לא התרשמתי שנגרם להם עיוות דין. הדברים אמורים בהתחשב בכך שפסק הדין וההחלטה מבוססים, כאמור, על הקביעה שהמבקשת עשתה דין לעצמה, והן אינן דוחות את טענות המבקשים לגופן. לאחר שתקיים המבקשת את ההחלטות השיפוטיות שניתנו בעניינה, יוכלו בני זוג לשוב ולפנות למשיבה בבקשות מתאימות לביקור בישראל או להסדרת מעמדה מכוח טענתה לחיים משותפים עם המבקש.

13.סוף דבר: הבקשה נדחית. במכלול הנסיבות ומשלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות. לפנים משורת הדין, ולמען הסדר הטוב, אני מורה כי המבקשת תעזוב את ישראל עד יום 6.12.2021.