בר"מ 7460/10 עצמון שרעבי ו349 אחרים נ. הועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תק

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב (כב' השופטת מ' אגמון-גונן ) שלא לעכב את כניסתם לתוקף של צווי הפסקת שימוש והריסה למרכול "חצי חינם" (להלן: המרכול) הפועל במתחם שבצומת ירקונים. להלן, בתמצית, עיקרי העובדות הדרושות להכרעה בבקשה זו. בשנת 2000 הוגשו נגד בעלי המרכול ארבעה כתבי אישום אשר ייחסו להם, בין היתר, עבירות לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965. בעלי המרכול הורשעו בכתבי אישום אלה במסגרת הסדר טיעון. בהעדר ערעור הפכו ההרשעות לחלוטות ובעקבותיהן הוצאו נגד המרכול צווי הריסה, צו הפסקת שימוש וצו סגירה לעסק (להלן: הצווים). הצווים נכנסו לתוקף ביום 18.3.2006 והוארכו בהסכמה עד ליום 1.4.2009 (צו הסגירה הוארך עד ליום 31.12.2008) במסגרת הליכים שאין צורך לפרטם במסגרת הבקשה הנוכחית.

2.

בחודש נובמבר 2008 הגישו המרכול ובעליו, המשיבים 8-6 בבקשה שלפניי, לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב עתירה מנהלית (שלימים תוקנה) בגדרה הם בקשו להצהיר כי ניתן לקיים במתחם ירקונים שימושי מסחר לפי תמ"מ/3 /10 (להלן: התמ"מ) ולהורות על השלמת הליכי תכנון שיאפשרו שימוש מסחרי במקרקעין. בגדרי העתירה הוגשה גם בקשה לצו ביניים, שבגדרה עתרו להורות למשיבה 1, הועדה המקומית לתכנון ובניה בפתח תקווה, ליתן להם היתר זמני לשימוש חורג במקרקעין בהם פועל המרכול עד להכרעה בעתירה המנהלית שהגישו. לחלופין ביקשו בעלי המרכול להורות כי הוועדה המקומית פתח תקווה, עיריית פתח תקווה והוועדה המקומית לתכנון ובניה, בכובען כתובעות בהליך הפלילי, יאריכו את מועד ביצוע הצווים התלויים ועומדים נגד המרכול. הבקשה לצו ביניים התקבלה בחלקה. בהחלטתו ציין בית המשפט לעניינים מנהליים (כב' השופט ד' רוזן ) כי סיכויי העתירה אינם גבוהים אולם שיקולים שבמאזן הנוחות – ובעיקר פיטוריהם הצפויים של עובדי סניף ירקונים והעובדה שהמשיבות הסכימו לעיכוב כניסת הצווים לתוקף במשך שנתיים – מטים את הכף לטובת קבלת הבקשה. בסופו של יום, בית המשפט לעניינים מנהליים הורה על עיכוב ביצוע הצווים.

3.

משלא הסתיים הדיון בהליך העיקרי, הגישו בעלי המרכול לבית המשפט לעניינים מקומיים – שנתן את הצווים בהליכים הפליליים שהתנהלו נגד המרכול ובעליו – בקשה לדחות את מועד כניסתם של הצווים לתוקף עד לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעתירה המנהלית. בהחלטתו מיום 18.7.2010 נעתר בית המשפט (כב' השופטת ש' קמיר-וייס ) לבקשה והאריך את מועד כניסתם של הצווים לתוקף בחמישה חודשים. החלטה זו נשענה על שני טעמים עיקריים. האחד , הסכמת המשיבות בעבר לבקשות הארכה שהוגשו נועדה לאפשר את העברת פעילות המרכול למבנה המוקם בהוד השרון; וטענת המבקשים לפיה המבנה בהוד השרון אכן יחל לפעול בתוך תקופה קצרה. השני , קיומה של העתירה המינהלית המבקשת להסדיר את

המעמד התכנוני של המקרקעין עליהם ניצב המרכול. בית המשפט סבר, כי בנסיבות אלה ראוי להמתין לפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים וליתן לבעלי המרכול ארכה קצרה על מנת לבחון אם יש בו כדי להשליך על המשך הפעלת המרכול במיקומו הנוכחי. בטרם חתימת ההחלטה ציין בית המשפט כי נוכח כך שהוגשו לו בקשות דחייה רבות על-ידי בעלי המרכול, אין בכוונתו לשקול בקשה ארכה נוספת לכניסתם של הצווים לתוקף, אלא בהסכמת המשיבות או ככל שיינתן על-ידי בית המשפט לעניינים מנהליים פסק דין שיש בו כדי להשליך על אפשרות הפעלת המרכול במיקומו הנוכחי.

4.

על החלטה זו ערערו בעלי המרכול והמשיבות לבית המשפט המחוזי מרכז. בפרוטוקול הדיון נרשם, כי באי-כוח הצדדים קיבלו "את הצעת בית המשפט לפיה, צווי הסגירה והפסקת השימוש ייכנסו לתוקפם ביום 15.10.10 וצו ההריסה ייכנס לתקפו ביום 15.1.11, והכל אלא אם עד למועדים הנ"ל או איזה מהם בהתאמה, יינתן היתר לרבות היתר לשימוש חורג, או יינתן צו על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים המתיר המשך פעילות המרכול במקומו הנוכחי". בפסק דינו נתן בית המשפט (כב' השופט ש' מנהיים ) תוקף של פסק דין להסכמתם זו של הצדדים, ובתוך כך הוסיף והבהיר כי "אין בפסק דין זה לרבות העובדה שהוא תוצאה של הצעה של בית משפט זה שהתקבלה על ידי הצדדים, כדי להתערב בדרך כלשהי בשיקול דעתו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב, בפניו מתנהלת עתירה מנהלית הנוגעת לנושא". בעקבות פסק הדין הגישו בעלי המרכול והמבקשים בקשות לצווי ביניים לבית המשפט לעניינים מנהליים. הבקשות נדחו נוכח קביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה הליכים מנהליים אינם מעכבים הליכים פליליים. בהחלטתו הוסיף בית המשפט וציין כך:

"גם לפניי חזרו העותרים וטענו כי יש לחוס על העובדים ולהמתין לפתיחת המרכול החדש בהוד השרון שיקלוט אותם. כעת מתברר כי המרכול ההוא נפתח, ככל הנראה עם עובדים חדשים, ולבקשה מצורפת תחינה של העובדים כי בית המשפט יגן על מקום פרנסתם. לעניין זה אין להם לפנות אלא לחברה, שהתחייבה להעביר את העובדים למרכול החדש."

5.

מכאן הבקשה שלפניי, אשר הוגשה על-ידי עובדי המרכול. נוכח עמדתי לפיה דינה של בקשה זו להדחות על הסף, איני רואה מקום להרחיב בטענות לגופה של הבקשה. בתמצית ייאמר, כי לטענת המבקשים יש ליתן להם רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לעניינים מנהליים נוכח השלכותיה לגביהם ונוכח כך שהבקשה שהגישו לא נידונה בהתאם לשיקולים המקובלים בעניין זה, היינו, סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. בנוסף הודגש בגדרי הבקשה כי הערכאה הפלילית היא זו שהפנתה את הצדדים לבית המשפט לעניינים מנהליים; והיא גם היתה זו שהכפיפה את עצמה להכרעתו של בית המשפט לעניינים מנהליים בעניין המשך פעילות המרכול עד למתן פסק דין בעתירה המנהלית; כאשר המשיבים – מצידם – מנועים מלכפור בסמכותו של זה האחרון ליתן צו ביניים. בהקשר לטענה אחרונה זו יובהר, כי המשיבים מצידם הבהירו בבית המשפט לעניינים מנהליים כי לא ניתן לייחס להחלטת בית המשפט המחוזי מרכז פרשנות העוקפת את פסיקת בית משפט זה (ס' 73 - 75 לתגובתם לבקשה למתן צו ביניים). ברור, מכל מקום, כי הנחה כזו או אחרת של הצדדים, אינה יכולה לשנות את חלוקת הסמכויות בין ערכאות השיפוט השונות.

6.

אין חולק, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בערעור, איפשר למבקשים לפנות לבית המשפט לעניינים מינהליים בבקשה למתן צו ביניים, תוך שהדגיש כי אין בפסק דינו "כדי להתערב בדרך כלשהי בשיקול דעתו" של האחרון. לאחר הדברים האלה פנו, כאמור, המבקשים לבית המשפט לעניינים מנהליים בבקשה לדחות את מועד כניסתם לתוקף של הצווים אך בקשה זו נדחתה. להשקפתי אין עילה להתערב בהחלטת בית המשפט לעניינים מנהליים בעניין זה. הצווים שניתנו ביחס למרכול ניתנו במסגרת הליך פלילי חלוט. צד המבקש לעכב את מועד ביצועם של צווים אלה, רשאי לפנות לבית המשפט שדן בהליך הפלילי. כך אכן נעשה בגלגוליו הקודמים של הליך זה. הגשת בקשה לצו ביניים ב מסגרת העתירה המתנהלת בבית המשפט לעניינים מנהליים שקולה ל"עקיפתו" של ההליך הפלילי ובית משפט זה קבע, בשורה של החלטות, כי לא ניתן לעקוף הליך פלילי וסנקציות שהוטלו במסגרתו באמצעות נקיטה בהליכים מנהליים. כך ככלל, וכך בפרט מקום בו מדובר בצווי סגירה או הריסה שניתנו בהליך הפלילי:

"מקום שהוצאו צווי סגירה לעסק בהליך פלילי חלוט יש בדרך כלל לבצע את הצווים בלא זיקה ותלות בהליך האזרחי. כיבוד ההליך הפלילי וקיומו של פסק הדין שניתן במסגרתו, כמו גם הצורך למנוע פעילות עסקית בעסק הפועל ללא רישיון כאשר הדבר עלול לפגוע בטובת הציבור הינם ערכים חברתיים מרכזיים שיש ליתן להם את המשקל הראוי" (רע"א 5891/00 ש.א.י. מועדונים בע"מ נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 27.12.2000). והשוו: בר"ם 3436/01 שותפות פאב אמזונס נ' עיריית תל אביב יפו

(לא פורסם, 8.5.2001); בר"ם 7297/02 אשקר מרקט בע"מ נ' עיריית קריית שמונה (לא פורסם, 27.8.2002); בר"ם 9440/05 ג'מל נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה – מחוז מרכז

(לא פורסם, 6.10.2005)).

בית המשפט לעניינים מנהליים הנחה עצמו בפסיקתו של בית משפט זה, ולפיכך לא מצאתי עילה להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור על החלטתו. בשולי הדברים מצאתי לנכון להעיר, כי המבקשים לא היו צד להליך הפלילי שהתנהל בבית המשפט לעניינים מקומיים, וממילא גם לא לערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי מרכז. בנסיבות אלה, אף אם נוכח האמור בהחלטתי זו המבקשים סבורים כי העובדה שבית המשפט המחוזי נתן לצדדים שלפניו אפשרות לפנות לבית המשפט לעניינים מינהליים בבקשה למתן צו ביניים יסודה בטעות – טענותיהם בעניין זה אינן יכולות להישמע בגדרי ההליך הנוכחי. יחד עם זאת, ככל שהצדדים להליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי סבורים אף הם כי בפסק הדין נפלה טעות, פתוחה להם הדרך לנקוט בהליך המתאים.

הבקשה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תגובה, איני עושה צו להוצאות.