בר"מ 7460/19 עזיזה תרבות ואוכל בע"מ נ. עיריית ירושלים

1.

בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט ע' שחם ) שדחה את ערעורה של המבקשת על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית ירושלים (להלן: ועדת הערר או הוועדה ) בעררים שנגעו לחיובה בארנונה בין השנים 2015-2014 (בתקופות שפורטו בהחלטה) בגין שלושה נכסים (להלן: הנכסים ; למען הדיוק – בהחלטות האמורות צוינו, כפי הנראה מחמת טעות, רק שניים מהם). לפי טענות המבקשת, היא התקשרה עם חברת משרד ועסק בע"מ בהסכם לרכישת זכויות שכירות בנכסים (להלן: החברה ) ובהתאם לכך החלה בביצוע עבודות שיפוץ בהם, שכללו את הריסת החלק הפנימי של הנכסים לצורך הקמת מסעדה חדשה. ברם, בחודש יולי 2014, במהלך השיפוצים ולאחר שבוצעו ההריסות, הוציאה עיריית ירושלים, המשיבה 1 (להלן: העירייה ) נגד המבקשת צו הפסקת עבודה מינהלי (להלן: צו הפסקת העבודות ) , אז התגלה לה כי חלק מהנכסים הוסבו לשטח ציבורי פתוח בתכנית הרלוונטית עוד בשנת 2010, והשיפוץ שתוכנן על ידה לא תואם את הפרויקט המתוכנן. בחודש מאי 2015 נשלחה למבקשת דרישה לתשלום ארנונה ובעקבותיה שלחה המבקשת ביום 25.5.2015 לעירייה מכתב בנושא זהות המחזיקים בנכסים (להלן: המכתב מיום 25.5.2015 ), והעירייה עדכנה ברישומיה כי זהו מועד סיום החזקתה בהם.

2.

המבקשת הגישה ערר על חיובה בארנונה ובו טענה, בין היתר, כי החיוב בתשלום ארנונה נערך בגין תקופות שבהן הנכסים היו לא ראויים לשימוש ואף אחרי שהחזקה בהם הוחזרה לחברה. בהחלטה מיום 2.10.2017 קבעה ועדת הערר כי בהתאם להודעת הצדדים, המחלוקת שנותרה בהליך נוגעת לתחולת סעיף 330 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות או הפקודה ) בדבר פטור מארנונה בגין נכס שנהרס או ניזוק, ובהמשך לכך ניתנו הוראות בדבר הגשת סיכומי טענות בנושא זה (לצד הוראות להמצאת מסמכים שונים על ידי מנהל הארנונה של עיריית ירושלים, הוא המשיב 2 (להלן: המשיב ) ; להלן: החלטת הוועדה מיום 2.10.2017 ). ביום 24.2.2019 דחתה ועדת הערר את הערר וקבעה לפי הכללים שנקבעו בהלכה הפסוקה, הוצאת צו הפסקת העבודה על ידי מחלקת הפיקוח של העירייה לא יכולה להוביל למסקנה כי מחלקת הארנונה שלה קיבלה הודעה על מצב הנכס כנדרש בסעיף 330 לפקודה. עוד צוין כי צו הפסקת העבודה ניתן לגבי החצר ולא לגבי המבנה העיקרי, ולכן הטענות לגבי הטעיית המבקשת בקשר לאפשרות לשכור את החצר לא תומכות בעמדתה כי לא יכלה לעשות שימוש בשטח העיקרי של המסעדה המיועדת. לבסוף, ציינה הוועדה כי המבקשת לא הגישה השגות על השומות בנוגע לשנים 2015-2014 ואלו הפכו חלוטות.

3.

בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט ע' שחם ) דחה ערעור שהגישה המבקשת על החלטת ועדת הערר. בית המשפט קבע כי אין מקום להתערב במסקנת ועדת הערר שלפיה לא הוכח כי המבקשת שלחה למשיב הודעה מכוח סעיף 330(3) לפקודה בשנת 2014. אשר לטענה כי לעירייה הייתה ידיעה בפועל על מצבם של הנכסים, נקבע כי לפי דעת הרוב בבר"ם 867/06 עיריית חיפה נ' דור אנרגיה בע"מ (17.4.2008) (להלן : עניין דור אנרגיה ) העירייה ככלל לא מחויבת לבצע בדיקה של הנכסים מטעמה, ולכל היותר ניתן יהיה להתחשב בידיעתה בפועל של הרשות המוסמכת המופקדת על נושא הארנונה (מכל מקום נקבע, כי לא הונחה תשתית עובדתית המלמדת על ידיעה כאמור). נוכח דברים אלה, קבע בית המשפט כי לא נפל פגם בהחלטת הוועדה לדחות את הטענה בדבר ידיעתה של מחלקה אחרת בעירייה על מצב הנכסים כתחליף להודעה הנדרשת בדין על ידי המחזיק בנכס. עוד נקבע כי אין מקום לדון בטענות המבקשת בדבר פגמים בדרישות התשלום החורגות מגדר המחלוקת כפי שנתחם בהחלטת הוועדה מיום 2.10.2017 וממילא אלו לא נטענו בהשגה שהגישה המבקשת; וכי לא נפל פגם בכך שהוועדה לא התייחסה בהחלטתה להצעת פשרה שליוותה את ההליך. לבסוף צוין כי אין מקום לקבל את הטענה כי המכתב מיום 25.5.2015 יכול לבוא בגדרי השגה על שומות הארנונה לשנים 2015-2014 ועל כן אלו – כקביעת הוועדה – הפכו חלוטות.

4.

המבקשת לא השלימה עם פסק הדין והגישה את בקשת הרשות לערער שלפניי. בבקשה חוזרת המבקשת, בעיקרם של דברים, על טענותיה בערעור הן לגבי האופן בו יושם פסק הדין בעניין דור אנרגיה בעניינה, הן בנושאים אחרים שנדונו ונדחו בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים. לטענתה עניינה מעורר שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית בקשר לפסיקת בית משפט זה בעניין דור אנרגיה , בין היתר נוכח פסיקה לא אחידה בערכאות הדיוניות בעניינו. בהקשר זה נטען כי כאשר ידעה מחלקה אחרת בעירייה על מצב נכס שבגינו מבוקש לחייב נישום בארנונה אין ליצור מחסום מפני קבלת פטור מתשלום החוב (כאשר שאר התנאים להחלתו מתקיימים). תוצאה זו מתיישבת לטענת המבקשת עם שיקולים הנוגעים לגביית מס אמת, ועם חובות ההגינות והסבירות המוטלות על הרשות. עוד נטען כי לא היה מקום להגביל את הדיון בערעור לטענות שנגעו למחלוקת כפי שנוסחה בהחלטת הוועדה מיום 2.10.2017, נוכח סטייתו של המשיב מההוראות שנכללו בה; וכי טענותיה בנושא פגמים בהודעות החיוב ממילא התבססו על מידע שלא היה לפניה במועד הגשת ההשגה. המבקשת מוסיפה וטוענת כי יש לראות במכתב ששלחה מיום 25.5.2015 כהשגה.

5.

לאחר עיון בבקשה ובצרופותיה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. כידוע, אמת המידה למתן רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים שדן בערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה, בשאלות שהן יישומיות באופיין, היא מצמצמת (ראו למשל

בר"ם 5282/17 מנהל הארנונה בעיריית חיפה נ' סולומון , פסקה 4 (10.8.2017); בר"ם 1206/17 מ.צ.פ. אחזקות נדל"ן בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו , פסקה 5 (21.2.2017)). המבקשת עותרת בבקשתה לשנות מקביעותיו של בית משפט זה בפסק הדין בעניין דור אנרגיה , מבלי להניח כל עילה לכך פרט להשלכות הפרטניות שיש ליישום שלהן על עניינה (ואציין כי חרף הטענות בבקשה, לא הוצגה תשתית עובדתית לתמיכה בטענה כי יישומו של פסק דין זה הביא להכרעות סותרות בערכאות דיוניות; עוד ראו החלטותיו של בית משפט זה המחילות את הקביעות בעניין דור אנרגיה גם על מקרים שעסקו בסעיף 330 לפקודת העיריות, כבענייננו: ע"א 1220/16 ה.מ.ג.ל נדל"ן שותפות רשומה נ' נימצוביץ , פסקה 8 (17.6.2019); ע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' לוי , פסקה 30 (21.8.2012)). כך גם יתר טענותיה של המבקשת נטועות בדל"ת אמותיו של המקרה ואינן מצדיקות מתן רשות לערער לפנינו. אשר לטענה שלפיה בית המשפט לעניינים מינהליים היה צריך להידרש לטענות המבקשת לגבי דרישות התשלום, על אף שאלו חרגו מגדר המחלוקת כפי שנוסח בהחלטת הוועדה מיום 2.10.2017, אעיר כי המבקשת לא הצביעה על הצדקה לסטות מהחלטה זו, וטענותיה להפרות "הדדיות" לכאורה של ההחלטה מצד המשיב, לא נגעו לתיחום המהותי של המחלוקת בהליך (אשר נעשה, כפי שצוין בהחלטת הוועדה, בהמשך להודעת הצדדים). לפיכך, גם בכך אין עילה למתן רשות ערעור.

הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות. לבקשת המבקשת, ועדת הערר – שצורפה כמשיבה 3 לבקשה דנן – תימחק.