בר"מ 7480/15 לוטפי אבו ליל נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה "מבוא העמקים"

1.

בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 27.10.2015 (עת"ם 23164-09-15, השופט א' קולה ). בהחלטה זו דחה בית המשפט המחוזי את בקשתו של המבקש לצו ביניים.

2.

ברקעה של הבקשה עומדים מקרקעין בכפר עין מאהל, הנמצאים בבעלות משותפת של מספר אנשים. המשיבה 1, הועדת המקומית לתכנון ובניה מבוא העמקים (להלן: הוועדה ), החליטה להעניק לארבעה מהם, המשיבים 5-2 (להלן: המשיבים ), היתר בניה באחד מהמגרשים המצויים בגבולות המקרקעין האמורים. המבקש, שגם הוא אחד מבעליה של החלקה, התנגד למתן ההיתר. הוועדה קיבלה את התנגדותו וקבעה כי מאחר שמדובר במגרש מרובה בעלים על המשיבים לערוך מספר שינויים בבקשתם, ובכלל זה עליהם לשלוח הודעה לכל הבעלים הרשומים במרשם המקרקעין בהתאם לתקנה 2ב לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות), התש"ל-1970 (להלן: התקנות ), ולסמן את גבולות המגרשים הסמוכים למקרקעין מושא הבקשה. בקבלת החלטה זו הניחה הוועדה כי לא קיים תשריט חלוקה של המקרקעין שחתום על-ידי הבעלים. בהמשך, בדיון נוסף שהתקיים בבקשת ההיתר, קבעה הוועדה כי המשיבים המציאו תשריט חלוקה חתום כאמור, אשר על בסיסו הוצאו היתרים בעבר. בהתאם לכך, ביום 13.5.2015, החליטה הוועדה ליתן למשיבים היתר בניה.

3.

ביום 10.9.2015 הגיש המבקש עתירה מינהלית שבה הוא השיג על ההחלטה בעניין היתר הבניה, וביום 11.10.2015 הגיש אף בקשה למתן צו ביניים שיאסור על המשיבים לפעול בהתאם להיתר האמור.

4.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לצו ביניים בקבעו כי הוועדה הייתה רשאית לשנות מהחלטתה הראשונה משהתברר לה כי קיים תשריט חלוקה חתום על-ידי כל מי שהיו בעלים בעת הרלוונטית (לרבות אביו של המבקש). בית המשפט המחוזי קבע כי ממילא לוועדה אין סמכות לדון בשאלות קנייניות וכי המבקש אינו יכול להעלות טענות כנגד תשריט החלוקה עתה, משלא הגיש ערר במועד על החלטת הוועדה לאשר את התשריט. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי ההיתר שהתבקש מתייחס להריסת מבנה קיים ובניית מבנה חדש תחתיו, כך שלא נפגעו זכויותיו של המבקש. לעומת זאת, כך נקבע, ביטול ההיתר יפגע באינטרס ההסתמכות של המשיבים אשר כבר החלו בבניה – עובדה אשר מטה את מאזן הנוחות לטובתם. בנוסף, ציין בית המשפט המחוזי כי לפי טענת הוועדה בעבר קיבל גם המבקש עצמו היתר בניה על סמך התשריט האמור ועל-כן מתעורר חשש לחוסר תם לב מצדו.

5.

על החלטה זו הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שבפני, ובצידה הוגשה גם בקשה למתן צו מניעה.

הבקשה והתגובות לה

6.

המבקש טוען כי המקרקעין מושא הבקשה מעולם לא זכו לחלוקה בתשריט וכי לא בוצע בהם פירוק שיתוף. כן טוען המבקש כי הוועדה לא המציאה לידיו את ההחלטה שבמסגרתה התקבל התשריט על-ידה ולא נתנה לו זכות טיעון בהקשר זה. על כן, כך נטען, אף לא התאפשר לו להגיש ערר על ההחלטה. המבקש טוען שהתשריט שהוגש לוועדה אכן נחתם בשנת 1991, אך בשנת 1996 שונתה התכנית החלה על המקרקעין, ולכן לא היה מקום לקבל את התשריט ההיסטורי ככזה המשקף את החלוקה המוסכמת. כמו כן, טוען המבקש כי התשריט לוקה בחסר מבחינת תוכנו ולכן לא ניתן להתבסס עליו, וכן כי בשל בניה קיימת שנבנתה בסטייה מהיתר יש צורך בהכנת תכנית מפורטת מיוחדת שתשמש בסיס לחלוקה ופירוק שיתוף במקרקעין. עוד טען המבקש כי המשיבים והוועדה אף לא הפנו אשר טענו שכבר ניתן במקרקעין מושא הבקשה, וכן כי בניגוד לטענת המשיבים במקום עמדה קודם לכן סככה, להבדיל מבניין. אשר על כן, המבקש סבור כי היה על הוועדה לפעול לפי תקנה 2ב לתקנות ולקבל את הסכמת הבעלים כולם בטרם תיעתר לבקשה, וכי החלטתה להעניק היתר בטלה. המבקש מציין בנוסף כי בהיתר שניתן נקבעו תנאים אשר כלל לא מולאו. מבחינת מאזן הנוחות טוען המערער כי מתן ההיתר פוגע בערך המקרקעין שבידיו ובאפשרויות הגישה לביתו.

7.

ביום 4.11.2015 הוריתי למשיבים ולוועדה להגיב לבקשה.

8.

בתגובתם טענו המשיבים כי המבקש ידע כבר לפני למעלה משנה כי בכוונתם לבנות מעל הבניה הקיימת במגרש, ועל כן בקשתו נגועה בשיהוי ניכר. המשיבים חזרו וטענו כי הבניין החדש נבנה על הריסותיו של הבניין שהיה קיים במקום, ולכן אין פגיעה בזכויות קנייניות או תכנוניות של המבקש, אשר בנה גם הוא את ביתו מכוחה של אותה חלוקה מוסכמת. לבסוף, המשיבים טוענים כי בשלב זה כבר נוצקה תקרתו של הבניין החדש ולכן מאזן הנוחות נוטה לטובתם, וכי כל מטרתה של הבקשה היא להביא לשינוי החלוקה הקיימת בין בעליהם של המקרקעין.

9.

הוועדה טוענת בתגובתה כי בדין ניתן היתר הבניה, המבוסס על תשריט שהוסכם על-ידי כל הבעלים, לרבות אביו של המבקש. על כן, כך נטען, סיכויי העתירה נמוכים, ואף מאזן הנוחות נוטה לרעתו שכן ממילא מדובר בבניה על גבי בניה קיימת.

דיון והכרעה

10.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

11.

הצדדים לבקשה שבפני הרחיבו והאריכו בטיעוניהם ואף חזרו על טענות רבות שמקומן הוא במסגרת העתירה המינהלית. אני מוצאת לנכון לשוב ולהזכיר את המסגרת הדיונית שבפני – בקשה שנסבה על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשה לצו ביניים, מסוג הבקשות שבהן ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב (ראו: בר"ם 8325/14 בן רז השקעות ופיתוח בע"מ נ' ועדת הערר לתכנון ולבניה - מחוז צפון , פסקה 15 (29.12.2014)). לא מצאתי כי מקרה זה נמנה עם אותם המקרים בהם יש לחרוג מהכלל האמור.

12.

על החלטה בבקשה לצו ביניים חולשים, כידוע, שני שיקולים: מאזן הנוחות וסיכויי העתירה. בין השיקולים הללו מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", כאשר הבכורה ניתנת לשיקול של מאזן הנוחות (ראו, למשל: בר"ם 5376/13 רשת דובדבן – רשת מרגלית נ' עיריית תל אביב , פסקה 5 (1.10.2013)). אני סבורה כי במקרה זה בחינתם של השיקולים האמורים מובילה למסקנה כי דין הבקשה להידחות. בית המשפט המחוזי בחן הן את סיכויי העתירה והן את מאזן הנוחות ועל בסיס זה מצא לנכון לדחותה. כשלעצמי, אני סבורה כי בנסיבות העניין ניתן אף להסתפק בבחינת מאזן הנוחות, הנוטה בבירור לטובת המשיבים. בית המשפט המחוזי קבע כי הבניין שבונים המשיבים נבנה על חורבותיו של בניין קיים, ובקביעה זו לא מצאתי לנכון להתערב. דומה כי בנייתו של הבניין החדש אינה משנה במידה משמעותית מהמצב שקיים בשטח מזה שנים, ואשר הוסכם (לפחות בעבר) גם על-ידי אביו של המבקש החתום על התשריט. לכך יש להוסיף, כי היתר הבניה מושא הבקשה ניתן עוד בחודש מאי 2015 וכעת כאשר הבנייה מכוחו כמעט הושלמה מאזן הנוחות נוטה אף ביתר שאת לטובת המשיבים.

13.

לנוכח האמור, לא מצאתי לנכון להידרש ליתר טענות הצדדים, ובכלל זאת גם לסיכויי העתירה, ואיני מביעה כל עמדה ביחס אליהם.

14.

סוף דבר: הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבים בסך 5,000 שקל.