בר"מ 7490-23 בר"מ 7490-23

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 27.9.2023 (עת"א 24281-09-23, השופטים י' עדן, ג' לוין ו-ע' כהן). בית המשפט המחוזי דחה עתירה שהוגשה על החלטתה של ועדת השחרורים הפועלת לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן בהתאמה: ועדת השחרורים ו-חוק שחרור על-תנאי) מיום 11.9.2023.

2.המבקש, תושב האזור יליד 1966, הורשע ביום 15.6.2023 על יסוד הודאתו בעובדותיו של כתב אישום מתוקן שהוגש נגדו במסגרת הסדר טיעון (ת"פ 1874-02-23, סגנית הנשיא מ' חלפון-נזריאן). בתמצית יצוין כי המבקש הורשע בעבירות של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, 1977-התשל"ז (להלן: חוק העונשין), גניבה בנסיבות מיוחדות לפי סעיפים 384א(א)(2) ו-29(א) לחוק העונשין, גניבה בידי עובד לפי סעיף 391 לחוק העונשין, ושיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין. בעיקרו של דבר, ההרשעה נסבה על מעורבותו של המבקש בגניבת עופות ממעסיקו. בו ביום נגזרו על המבקש, אשר עצור מיום 14.1.2023, שבעה עשר חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו, לצד תשלום פיצוי למתלונן ועונשים נוספים.

3.במהלך תקופת מאסרו המבקש פנה לוועדת השחרורים בבקשה להורות על שחרורו המוקדם ממאסר בהתאם לחוק שחרור על-תנאי. הדיון בבקשה התקיים בפני ועדת השחרורים ביום 11.9.2023.

4.בדיון טען נציג המדינה כי אין להורות על שחרורו המוקדם של המבקש בשל מסוכנותו הנלמדת מהעבירות שבהן הורשע ומעברו הפלילי הקודם. נציג המדינה הוסיף וציין שהמבקש לא עבר הליך שיקומי בכלא כך שמסוכנותו לא פחתה. לבסוף, הוא הדגיש את הקושי לפקח על המבקש בשטחי האזור. נציג המדינה אף הגיש מידע חסוי בעניינו של המבקש לעיונה של ועדת השחרורים. מנגד, בא-כוחו של המבקש טען כי יש להורות על שחרורו המוקדם. בא-כוחו של המבקש ציין כי אין לייחס משקל לכך שהמבקש לא עבר הליך שיקומי, שלא היה פתוח בפניו בכלא שבו הוחזק, וכן התייחס לגילו ולמצב בריאותו. עוד הדגיש בא-כוחו של המבקש כי המבקש הקדים ושילם את הקנס והפיצוי שהוטלו עליו במסגרת גזר דינו, על אף שמועד התשלום האחרון טרם הגיע. הוא הוסיף כי למיטב ידיעתו המידע המודיעיני שהציגה המדינה אינו קשור לתיק הפלילי בעניינו של המבקש ועל כן אינו רלוונטי. לבסוף, בא-כוחו של המבקש הדגיש את נסיבותיו האישיות, וכן את העובדה שביצע את העבירה על רקע מצוקה שנבעה מכך שלא קיבל תשלומים שהגיעו לו ממעסיקו.

5.כאמור, ועדת השחרורים דחתה את הבקשה לשחרור על-תנאי ממאסר. בעיקרו של דבר, הוועדה התבססה על כך שהמבקש לא עבר הליך שיקומי, וכן ציינה כי הוא ביצע עבירות של פשיעה חקלאית שהן בגדר "מכת מדינה".

6.ביום 11.9.2023 המבקש הגיש עתירה לבית המשפט המחוזי על החלטתה של ועדת השחרורים. בעתירתו חזר המבקש על הטענות שהציג בפני ועדת השחרורים, והוסיף כי לא נזקפו לחובתו עבירות משמעת בתקופת שהותו בכלא. המבקש הדגיש כי בהיותו תושב האזור אינו זכאי לעבור הליך שיקומי. המבקש הוסיף כי זהו מאסרו הראשון, וכי עברו הפלילי התיישן. כמו כן המבקש ציין כי שגתה הוועדה בכך שלא נתנה משקל לנסיבותיו האישיות.

7.בית המשפט המחוזי דחה את העתירה בפסק דינו הנזכר בפתח הדברים. בעשותו כן קבע בית המשפט המחוזי כי ועדת השחרורים הביאה בחשבון את כל השיקולים הרלוונטיים במסגרת החלטתה, וציין בפרט את המסוכנות הנשקפת מהמבקש, לנוכח המעשה שבו הורשע. בהקשר זה בית המשפט המחוזי הדגיש את ההתארגנות המוקדמת, התכנון והשימוש באמצעים לצורך קשירת קשר לביצוע העבירה. בית המשפט המחוזי הוסיף כי אמנם כאשר נבצר מאסיר לעבור הליך שיקומי בכלא אין הדבר נזקף לחובתו, אך עדיין עליו להוכיח הפחתה משמעותית ברמת מסוכנותו – דבר שלא נעשה במקרה דנן. יוער כי המדינה הציגה גם בשלב זה חומר חסוי בעניינו של המבקש, אך בית המשפט המחוזי קבע כי אינו רלוונטי להליך.

8.הבקשה שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי ובה חוזר המבקש, בעיקרו של דבר, על טענותיו בפני הערכאות הקודמות. המבקש מטעים כי למעשה ועדת השחרורים דחתה את בקשתו על יסוד העובדה שלא עבר הליך שיקומי בלבד, מבלי להתייחס ליתר השיקולים הרלוונטיים ולנסיבותיו האישיות.

9.לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובה. כידוע, בית משפט זה אינו נוטה להתערב בפסקי דין של בתי משפט לעניינים מינהליים הדנים בעתירות של ועדת השחרורים, אלא במקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים (ראו: בר"ם 400/23 סיבוני נ' ועדת שחרורים מיוחדת, פסקה 10 (19.3.2023); בר"ם 7164/23 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 11 (16.10.2023)). עניינו של המבקש אינו נמנה עם מקרים אלו. טענותיו נטועות היטב בנסיבותיו הקונקרטיות, ובפרט באופן שבו הערכאות הקודמות התייחסו לשאלת מסוכנותו. אכן, כל מקרה שבו לא נפתחת הדלת להליך שיקומי בתקופת המאסר הוא מצער. עם זאת, בהתחשב בהערכת מסוכנותו של המבקש על-ידי הערכאות הקודמות ונוכח שיקול הדעת הרחב המוקנה לוועדת השחרורים, לא מצאתי כי קמה עילה להענקת רשות ערעור (ראו: רע"ב 2713/18 צלאחאת נ' מדינת ישראל, פסקאות 8 ו-10 (8.5.2018)).

10.סוף דבר: הבקשה נדחית.