בר"מ 7510/16 בר"מ 7510/16

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 13.7.2016 (עמ"ן 38595-05-16, השופטת נ' בן-אור ). בפסק הדין דחה בית המשפט המחוזי ערעור על החלטתו של בית הדין לעררים בירושלים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים ) מיום 28.3.2016 (ערר (י-ם) 2176-14, הדיין א' אזר ).

2.ביסוד הבקשה שבפני עומדת החלטת המשיב, משרד הפנים, לסרב להאריך את רישיון הישיבה של המבקש 3 (להלן: המבקש ) בישראל.

3.המבקש, יליד 1994, הוא בנם הצעיר של המבקשים 1 ו-2, ולו שלושה אחים נוספים משני הוריו, שכולם תושבי קבע בישראל. בחודש מרץ 2005, לאחר שמלאו למבקש 10 שנים, הגישו הוריו לראשונה בקשה לרישומו במרשם האוכלוסין בישראל.

4.ביום 14.4.2011, לאחר שהמבקשים השלימו המצאת מסמכים שהתבקשו על-ידי המשיב, הוחלט להעניק למבקש רישיון לישיבת ארעי למשך שנה.

5.ביום 8.5.2012 הוגשה בקשה להארכת רישיון ישיבתו של המבקש. בקשה זו נדחתה ביום 22.7.2012 בנימוק שהמבקש לא הוכיח כי מרכז חייו הוא בישראל וכן שבקשתו נסמכה על מסמכים כוזבים. החלטת המשיב התבססה על שני מקורות עיקריים: נתונים שמסרו המבקשים עצמם למשיב (בתצהירים ובראיונות שנערכו להם) וממצאי חקירה שניהל המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל ) בעניינם של המבקשים. מממצאי המל"ל עלה כי המבקש 1 מחלק את זמנו בין הדירה שבה מתגוררת המבקשת 2 בקלנדיה לבין דירה של אשתו השנייה ברמאללה. עוד עלה מממצאים אלה כי המשפחה כולה אינה מתגוררת בשועפאט, כפי שנטען על-ידי המבקשים.

6.המבקשים הגישו ערר על החלטה זו, והוא נדחה על-ידי בית הדין לעררים. בפתח החלטתו קבע בית הדין לעררים כי הגשת הערר לקתה בשיהוי, בהתחשב בכך שהחלטת המשיב ניתנה בחודש יולי 2012 בעוד שהמבקשים נקטו בהליכי השגה עליה רק כעבור שנתיים, בחודש יולי 2014. בהמשך הדברים קבע בית הדין לעררים כי יש לדחות את הערר גם לגופו. בית הדין לעררים קבע כי קיימות סתירות בין הגרסאות שמסרו המבקשים 1 ו-2 הוריו של המבקש, ביחס למקום מגוריהם של בני המשפחה. באופן יותר ספציפי, בית הדין לעררים עמד על כך שבתצהירים שונים מסר המבקש 1 גרסאות סותרות ביחס למקומות שבהם התגורר בעשרים השנים האחרונות. בית הדין לעררים הוסיף וקבע כי טענת המבקשים לפיה המשפחה כולה התגוררה בבית הוריו של המבקש 1 בשועפאט אינה מתיישבת עם ממצאי החקירה של המל"ל, שמהם עולה כי בחדר שלפי הנטען משמש למגוריה של המשפחה קיימים מיטה אחת וארון בלבד, ואין אינדיקציות לכך שגרים בו מספר אנשים. בית הדין לעררים הוסיף עוד כי מחקירת המל"ל עולה שהמבקשת 2 מתגוררת בנכס בקלנדיה שנמצא בבעלות משפחתה.

7.ערעור שהגיש המבקש על החלטתו של בית הדין לעררים נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי החלטתו של בית הדין לעררים מנומקת היטב ומסתמכת על ראיות מנהליות "כבדות משקל". בית המשפט המחוזי הוסיף כי הסתירות שהתגלו בגרסאות שהציגו המבקשים בפני המשיב ובפני המל"ל "מזדקרות לעין". לבסוף, בית המשפט המחוזי ציין כי לא ניתן כל הסבר לכך שהבקשה לרישומו של המבקש במרשם האוכלוסין הוגשה יותר מעשר שנים לאחר שנולד.

8.בקשת רשות הערעור נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשים טוענים כי הותרת המצב על כנו משמעה השארתו של המבקש ללא מעמד כלשהו, בעוד שהוריו ואחיו הם בעלי מעמד בישראל. המבקשים מוסיפים וטוענים כי הביקורים והחקירות שביצעו נציגי המל"ל, שעליהם התבססה החלטת המשיב, נערכו ללא התראה מראש ואין בהם כדי ללמד על מצב הדברים לאשורו. עוד הם טוענים כי ככל שהיה עליהם להוכיח קיומו מרכז חיים בישראל לתקופה של שנתיים, הרי שהתקופה הרלוונטית לעניינם היא השנתיים שקדמו להגשת הבקשה לרישומו של המבקש במרשם. אולם, כך נטען, ביחס לשנים אלה אין טענה כי לא ניהלו מרכז חיים בישראל. המבקשים מוסיפים שהסתירות שהתגלו בטענותיהם אינן מהותיות. לבסוף, המבקשים טוענים כי לפני מתן ההחלטה היה על המשיב לערוך שימוע למבקש עצמו, שבמרוצת הזמן כבר הפך לבגיר.

9.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחים שצורפו לה הגעתי למסקנה שדין הבקשה להידחות.

10.הבקשה אינה עומדת באמות המידה שנקבעו בפסיקה לבקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" על החלטות של בית הדין לעררים (בר"ם 4535/16 אחסין נ' שר הפנים , פסקאות 19-18 (2.11.2016); בר"ם 4768/15 מיקולה נ' משרד הפנים , פסקה 6 (14.6.2016)). טענות המבקשים נסבות על התשתית הראייתית שעמדה בבסיס החלטתו של המשיב ועל הקביעות בדבר מקום מגוריו של המבקש. טענות אלה, שהן עובדתיות במהותן, נבחנו לעומקן בהחלטות הקודמות. אף לגוף הדברים, לא מצאתי ממש בטענת המבקשים לפיה הסתירות שהתגלו בגרסאותיהם אינן כבדות משקל.

11.סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.