בר"מ 7552-23 בר"מ 7552-23

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 1.10.2023 (עמ"ן 43740-09-23, השופט ע' עאסי). בית המשפט המחוזי דחה ערעור על החלטתו של בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין בגבעון (להלן: בית הדין לביקורת משמורת) מיום 14.9.2023 (תיק 9144822, הדיין א' גבעון).

2.המבקש הוא אזרח אריתריאה, יליד שנת 1991, שנכנס לישראל שלא כדין בשנת 2011. ביום 6.6.2022 הרשיע בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו את המבקש, על-פי הודאתו, שניתנה במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1)-(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ובעבירה של החזקת סכין לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין (ת"פ 5852-10-21, השופט י' טופף). ביום 3.10.2022 נגזר דינו של המבקש והוטל עליו עונש מאסר של 25 חודשים, מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן, תוך התייחסות למשקל שניתן לנטילת האחריות מצד המבקש. המבקש ריצה את עונשו. להשלמת התמונה יצוין כי לחובת המבקש הרשעה קודמת משנת 2016 בעבירה של פציעה בעודו מזוין לפי סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין בגינה נגזר עליו עונש מאסר בן 7 חודשים.

3.עם שחרורו של המבקש ממאסר, ביום 11.9.2023, נערך לו שימוע בפני ממונה ביקורת הגבולות (להלן: הממונה), ולאחר מכן הוצאו בעניינו צו הרחקה וצו משמורת. ביום 14.9.2023 אישר בית הדין לביקורת משמורת את צו המשמורת, בקבעו כי לא מתקיימת עילה לשחרורו של המבקש בהתאם לסעיף 13ו(א) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל או החוק). זאת, בשים לב לכך שטרם חלפו 60 ימים ממועד השמתו של המבקש במשמורת. בית הדין למשמורת קבע כי אין במדיניות הכללית שמחילה המשיבה בדבר אי-הרחקה לאריתריאה כדי לשלול ממנה בחינה של אפשרות הרחקה פרטנית של המבקש, אם למדינתו ואם למדינה אחרת, וכי יש לאפשר לה למצות את 60 הימים שבחוק לצורך כך. עוד קבע בית הדין למשמורת כי מתקיים בעניינו של המבקש חריג המסוכנות הקבוע בסעיף 13ו(ב)(2) לחוק הכניסה לישראל, לפיו נשקפת מהמבקש סכנה לשלום הציבור בשים לב לעבירות שבהן הורשע, לחומרתן, ולכך שאין זו הפעם הראשונה שבה הוא נוהג באלימות. בית הדין לביקורת משמורת קבע דיון נוסף בעניינו של המבקש ליום 10.10.2023, והורה למשיבה להגיש עובר למועד הדיון הודעת עדכון בדבר מאמציה להרחקת המבקש מישראל.

4.המבקש הגיש ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. בערעורו הוא טען כי החזקה במשמורת היא אסורה כאשר לא מתקיים בעניינו של המוחזק הליך הרחקה אפקטיבי, ועל כן יש להורות על שחרורו ממשמורת בשים לב לכך שהוא אזרח אריתריאה ולכן לא קיים אופק הרחקה בעניינו. בהמשך לכך טען המבקש כי יש להורות על שחרורו באופן מידי ומבלי שחלפו 60 ימים ממועד השמתו במשמורת, שכן מכסה זו נועדה לאפשר למשיבה למצות הליכי הרחקה, ואילו בעניינו של המבקש לא קיים כל אופק להרחקה, כאמור. מנגד, המשיבה טענה כי אין מקום לשחרר את המבקש ממשמורת בנקודת הזמן הנוכחית, משום שמתקיים ביחס אליו סייג המסוכנות, הקבוע בסעיף 13ו(ב)(2) לחוק הכניסה לישראל, ויש לאפשר לה לבחון אפשרות הרחקה פרטנית בעניינו.

5.בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. בעשותו כן קבע בית המשפט המחוזי כי על אף מדיניות אי-ההרחקה לאריתריאה, כל עוד המשיבה בוחנת אפשרות הרחקה קונקרטית, ונוקטת שקידה סבירה לביצועה, יש לאפשר לה למצות תהליך זה בפרק הזמן של 60 ימים, כפי שנקבע בחוק. בית המשפט המחוזי ציין כי בית הדין לביקורת משמורת אף קבע דיון נוסף בעניינו של המבקש, בין היתר, על מנת לבחון את המאמצים שנעשו על ידי המשיבה לצורך הרחקתו של המבקש מישראל. בהמשך לכך קבע בית המשפט המחוזי כי לאחר שיחלפו 60 ימים מתחילת החזקתו של המבקש במשמורת, יהיה על המשיבה להצביע על טעם המצדיק את המשך החזקתו במשמורת חלף שחרורו בערובה מתאימה.

6.הבקשה שבפני נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש טוען כי נכון לעת הזו אין אופק קונקרטי להרחקתו מישראל, עקב מדיניות אי-ההרחקה ביחס לאזרחי אריתריאה. המבקש מדגיש כי כאשר לא נראית באופק אפשרות מעשית להרחיק אדם, ניתן לשחררו ממשמורת גם אם טרם חלפו 60 ימים. עוד טוען המבקש כי להכרעה בבקשתו השלכות משפטיות וציבוריות החורגות מעניינו הפרטני.

7.ביום 24.10.2023 הגישה המשיבה תשובה מטעמה, שבה ציינה כי מאז שהוגשה הבקשה לרשות ערעור ניתנה ביום 12.10.2023 החלטה מחודשת בעניינו של המבקש, ובה אישר בית הדין לביקורת משמורת את המשך שהייתו של המבקש במשמורת והורה על קיום דיון נוסף בעניינו עד ליום 9.11.2023. המשיבה מדגישה כי היא אינה חולקת על כך שניתן לשחרר שוהים במשמורת אף לפני שחלפו 60 ימים, אך כי במקרה זה יש לאפשר לה למצות את 60 הימים לצורך מציאת אפשרות הרחקה בעניינו של המבקש. המשיבה מבהירה כי דחייתה של בקשת רשות הערעור לא תוביל להחזקה בלתי מוגבלת של המבקש במשמורת, בשים לב לכך שבית הדין לביקורת משמורת נדרש לבחון בכל 30 ימים את מסוכנותו של המבקש. לגישתה של המשיבה, בנקודת הזמן הנוכחית, ולאחר איזון בין כלל השיקולים, המסקנה הבלתי נמנעת היא שמסוכנותו של המבקש מחייבת את הותרתו במשמורת, לצורך בחינת אפשרות הרחקה קונקרטית בעניינו.

8.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, הכל כפי שיפורט להלן.

9.כידוע, תכליתו של מוסד המשמורת לפי חוק הכניסה לישראל, היא הפסקה מיידית של שהייה בלתי חוקית, תוך מתן אפשרות למדינה להסדיר את הרחקתו של מי ששוהה שלא כדין בישראל (ראו: בר"ם 7696/16 טומגזי נ' משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 27 (4.1.2017)). בהתאם לכך, נקבע בפסיקתו של בית משפט זה כי החזקה במשמורת היא "אסורה כשלא מתקיים בעניינו של המוחזק הליך הרחקה אפקטיבי, או כאשר לא נראית באופק אפשרות לגירוש מהארץ" (ראו: בג"ץ 8425/13 איתן – מדיניות הגירה ישראלית נ' ממשלת ישראל, פסקה 51 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (22.9.2014)).

10.קשה לחלוק על הקושי הכרוך בהחזקה במשמורת של מי שלא מתקיים בעניינו הליך הרחקה אפקטיבי לא יוחזק במשמורת. כמו כן, אף המשיבה ציינה בתשובתה כי במקרה שבו אין כל אופק להרחקה, ניתן להורות על שחרורו של פלוני ממשמורת אף לפני שחלפו 60 ימים ממועד השמתו במשמורת. התרשמותי היא כי במקרה דנן הצדדים אינם חלוקים ביחס לסוגיה עקרונית זו, אלא ביחס לשאלה האם קיימת אפשרות הרחקה קונקרטית בעניינו של המבקש, בשים לב למדיניות אי-ההרחקה של המשיבה לאריתריאה. המבקש סבור כי אין באופק כל אפשרות להרחקתו מישראל, ואילו המשיבה סבורה שיש לאפשר לה פרק זמן נוסף לבחינת אפשרות זו בעניינו של המבקש. לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, ובקביעותיהן של הערכאות הקודמות, לא התרשמתי כי ניתן לקבוע בעת הזו שלא מתקיים בעניינו של המבקש הליך הרחקה אפקטיבי. כפי שציין בית המשפט המחוזי בחלוף 60 ימים, ובשים לב למדיניות הנוהגת של המשיבה בדבר אי-הרחקה לאריתריאה, יהיה מוטל על המשיבה נטל כבד במיוחד להצדיק את המשך החזקתו של המבקש במשמורת. מבלי לקבוע מסמרות, לכאורה, ככל שלא יעלה בידה של המשיבה להציג בעת הקרובה חלופה קונקרטית להרחקתו של המבקש מישראל, תתחזק טענתו לפיה לא נראית באופק אפשרות להרחקתו מהארץ.

11.סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.