בר"מ 7658-22 בר"מ 7658-22

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 5.8.2022 (עמ"ן 29332-05-22, השופטת ט' חיימוביץ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית חולון (להלן: ועדת הערר) מיום 3.4.2022.

2.עניינו של ההליך שבפני בחיובי ארנונה שהוטלו על המבקשת, חברה מסחרית, בגין מגרש בעיר חולון שבו מוצבות מכולות המשמשות לאחסון ומושכרות לציבור (להלן: המגרש). ביום 9.1.2018 התקשרה המבקשת בחוזה עם חברת לוי מוסך הגבעה בע"מ (להלן: חברת לוי מוסך) שהייתה המחזיקה במגרש באותה עת, ובו קיבלה על עצמה את ניהול המקום (להלן: חוזה הניהול). חוזה זה הובא לידיעת העירייה בתחילת שנת 2020 בעקבות פעילות של חוקר פרטי מטעם העירייה, וזו שלחה למבקשת דרישת תשלום ארנונה לשנים 2019-2018 (להלן: התקופה הרטרואקטיבית). בהמשך נשלח חיוב ארנונה נוסף לחודשים ינואר ופברואר של שנת 2020 (להלן: התקופה החדשה). לשיטת העירייה, על-פי חוזה הניהול יש לראות את המבקשת כמחזיקה במגרש. ביום 1.3.2020, לאחר שהודיעה המבקשת לעירייה על סיום חוזה הניהול, ביטלה העירייה את רישום המבקשת כמחזיקה.

3.מקורה של בקשת רשות ערעור זו בחיובי הארנונה ביחס לתקופה החדשה, וזאת לאחר שהמבקשת נקטה בהליכי השגה וערר בגין חיובים אלה. להשלמת התמונה יצוין כי המבקשת הגישה עתירה מנהלית בגין החיובים בתקופה הרטרואקטיבית, שבירורה טרם הגיע לסיומו (עמ"ן 42535-09-20).

4.ביום 28.6.2020 הגישה המבקשת השגה על דרישות התשלום בגין התקופה החדשה בפני מנהל הארנונה בעירייה. משנדחתה השגתה, ביום 23.9.2020 הגישה המבקשת ערר, שבמסגרתו טענה כי היא מעולם לא החזיקה במגרש, אלא ניהלה אותו בלבד בהתאם לחוזה הניהול. בתגובה, העירייה עמדה על כך שהתנהלותה של המבקשת מלמדת כי היא זו שהחזיקה במגרש בתקופה הרלוונטית. לצורך החלטתה, ועדת הערר בחנה את לשונו של הסכם הניהול ואת הראיות הנוספות שהוצגו לה, לרבות עדויות, ובהן עדותו של מנהל המבקשת. בסופו של דבר, היא קיבלה את עמדתה של העירייה ודחתה את הערר.

5.המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטתה של ועדת הערר, ואף הוא נדחה. במסגרת הערעור טענה המבקשת כי ועדת הערר ביססה את מסקנותיה על עובדות שגויות, כי היא פגעה בזכות הטיעון של המבקשת, וכי מסקנתה המשפטית אף היא שגויה ובלתי-סבירה. לטענת המבקשת, ועדת הערר קבעה כי היא המחזיקה במגרש בהסתמך על דו"ח של חוקר פרטי, אשר לא הגיש תצהיר, לא העיד בפניה ולא נחקר על-ידי המבקשת. בנוסף, המבקשת טענה כי ועדת הערר טעתה בפרשנותו של חוזה הניהול, וכן שגתה בדחיית בקשתה לצרף את חברת לוי מוסך כמשיבה בערר. בתגובה, טענה העירייה כי החלטתה של ועדת הערר התקבלה על-פי חוזה הניהול ואופן יישומו ולא נסמכה על דו"ח החוקר הפרטי. עוד נטען כי אי-צירופה של חברת לוי מוסך להליך ואי שמיעת עדותו של החוקר הפרטי לא פגעו בזכויותיה של המבקשת ובתקינות ההליך.

6.ביום 5.8.2022 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור תוך חיוב המבקשת בהוצאות המשיבה בסך 15,000 שקלים. בית המשפט המחוזי קבע כי לא נמצא טעם להתערב בהחלטתה של ועדת הערר, בהתחשב בהיקף הביקורת השיפוטית על החלטותיה. לגוף העניין, בית המשפט המחוזי הדגיש כי החלטתה של ועדת הערר נסמכה בעיקרה על חוזה הניהול ודחה את טענותיה של המבקשת ביחס להסתמכות על דו"ח החוקר הפרטי.

7.בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בעיקרו של דבר, טוענת המבקשת כי העירייה התנהלה בצורה לא צודקת, ואף ברשלנות, כאשר השתהתה בהטלתם של חיובי הארנונה. לשיטתה, התנהלות זו של העירייה, יחד עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי גורמים לה עיוות דין.

8.לאחר שעיינתי בטענות המבקשת אני סבורה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, אף מבלי להידרש לתשובה. זאת, לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלה במקרה זה מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. הבקשה אינה עומדת ברף שנקבע למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", שכן היא אינה מעוררת סוגיה משפטית עקרונית ולא השתכנעתי שדחייתה תגרום למבקשת עיוות דין. בנוסף, התרשמתי כי החלטת ועדת הערר ופסק דינו של בית המשפט המחוזי נומקו ובוססו היטב ולא מצאתי כי נפל פגם בהכרעותיהם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה.

9.סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.