בר"מ 7671-22 בר"מ 7671-22

1.המבקשת, חברת "סימילרווב בע"מ", עוסקת באיסוף וניתוח נתונים מרשת האינטרנט וזאת באמצעות פלטפורמה שפיתחה, אליה רוכשים המשתמשים רישיונות שימוש. המבקשת החזיקה בשני נכסים בתל אביב בשנים 2020-2017 וחויבה בגינם בתשלום ארנונה לפי סיווג "בניינים שאינם משמשים למגורים, לרבות משרדים, שירותים ומסחר". המבקשת חלקה על הסיווג וטענה כי חלף סיווג זה יש לחייבה לפי הסיווג "בית תוכנה". המבקשת הגישה השגות על חיוב הארנונה לשנים 2020-2017 למנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו (הוא המשיב), ולאחר שנדחו הגישה עררים לוועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית תל אביב-יפו, שדנה בהם במאוחד (להלן: ועדת הערר או הוועדה).

2.ביום 26.7.2021 דחתה הוועדה את הערר. הוועדה קבעה כי פעילות המבקשת בנכס מקיימת את מרבית מבחני העזר שפותחו לסיווג נכס כ"בית תוכנה". לצד זאת, נקבע כי המבקשת לא הוכיחה שהפעילות הייצורית היא החלק העיקרי של הפעילות העסקית שמתבצעת בנכס (להלן: המבחן המהותי). בין היתר, נקבע כי המבקשת הציגה דו"חות כספיים חלקיים וכי ישנן סתירות ואי התאמות במצבת כוח האדם שהגישה. עוד נקבע כי אין ליתן משקל מכריע לחוות הדעת החשבונאית שהציגה המבקשת (להלן: חוות הדעת), בין היתר, מאחר שזו נערכה במקור לצרכי מס ובהתאם לאמות מידה שונות מאלה החלות בענייננו, וכן משום שנערכה בשנת 2017, כאשר לא ברור האם ממצאיה חלים גם לגבי השנים 2020-2018. בנוסף, נקבע כי המבקשת אמנם פיתחה תוכנה, אך זו משמשת בעיקר כפלטפורמה למתן שירותים שהמבקשת מעניקה ללקוחותיה – כפי שעולה מהאופן שבו סוחרת המבקשת בתוכנה, בדרך של רישיונות שימוש תקופתיים. משכך, נקבע כי עיקר עיסוקה הוא לא בפעילות ייצורית (להלן: מבחן ההנגדה). לצד זאת הודגש כי אף אם ניתן היה לראות בפעילות זו כפעילות ייצורית, ממילא לא היה בכך כדי לסייע למבקשת מאחר שכאמור, לא מתקיים בעניינה המבחן המהותי.

3.המבקשת ערערה על החלטת ועדת הערר, וביום 5.9.2022 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטת הבכירה ג' רביד) את הערעור. אשר למבחן המהותי, בית המשפט קבע כי אין עילה להתערבות בהחלטת הוועדה, שיסודה בממצאים עובדתיים שנקבעו במסגרת הליך הוכחות שהתנהל לפניה. בנוסף, בית המשפט קבע כי קביעתה של הוועדה שלפיה מבחן ההנגדה לא מתקיים בנסיבות העניין בדין יסודה, וזאת בהתאם לעקרונות שהתוו בפסיקה. לצד זאת, צוין כי קביעות הוועדה בהקשר זה ממילא נאמרו בבחינת למעלה מן הצורך. משכך הערעור נדחה.

4.מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקשת המקרה דנן מעלה שאלה עקרונית שעניינה פרשנותו של מבחן ההנגדה. כנטען, מכירת רישיונות לשימוש בתוכנה היא הדרך המקובלת למסחר בשוק התוכנה – ומשכך אין לראות בה כשוללת את סיווגו של נכס כ"בית תוכנה". עוד נטען כי ישנן סתירות בפסיקת הערכאות הדיוניות באופן שבו יושמו מבחני העזר שנקבעו לבחינת סיווג זה, וכי בעניינה לא היה מקום לתת משקל מכריע לכך שלא התקיימו לגביה חלק ממבחני העזר. המבקשת מוסיפה וטוענת כי הן ועדת הערר, הן בית משפט קמא, שגו בכך שלא נתנו משקל לחוות הדעת שהגישה. לטענת המבקשת, בכך נגרם לה עיוות דין חמור. עוד נטען כי נגרם למבקשת עיוות דין גם בשל קביעתו של בית משפט קמא שלפיה הפלטפורמה שפיתחה משמשת אותה למתן שירות ללקוחותיה ואינה נמכרת כמוצר מוגמר, קביעה שכנטען עומדת בסתירה לקביעת ועדת הערר בהקשר זה.

5.התבקשה תשובה. במסגרת התשובה התייחס המשיב, בין היתר, לנתונים בדבר מספר הנכסים שמסווגים כיום בסיווג "בתי תוכנה"; מספר ההשגות שהוגשו בקשר לסיווג זה; ולאמות המידה שמפעיל המשיב בהקשר זה (זאת בהתאם להחלטתי מיום 27.11.2022). המשיב סומך את ידיו על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, וטוען כי אין מקום ליתן רשות לערער מקום שההכרעה נושא בקשה זו יסודה בקביעות עובדתיות של ועדת הערר. בנוסף, המשיב עומד על כך כי אין בשאלה בדבר אמות המידה להפעלת מבחן ההנגדה כדי לסייע בידי המבקשת בנסיבות המקרה דנן, וזאת בשים לב לכך שממילא לא מתקיים המבחן המהותי. לגופם של דברים, המשיב מציין כי אין באופן המסחר בתוכנה, כשלעצמו, כדי להכריע את הכף לעניין מבחן ההנגדה; ואולם, בנסיבות העניין המבקשת לא עוסקת במכירת התוכנה שפיתחה אלא במכירת המידע שהוא תוצר של פיתוח התוכנה.

לשלמות התמונה יצוין שביום 16.2.2023 הגישה המבקשת בקשה להורות למשיב "לקיים את החלטת בית המשפט", וזאת בטענה שהמשיב לא כלל בתשובתו את מלוא הנתונים שהתבקשו בהחלטתי מיום 27.11.2022 (להלן: הבקשה מיום 16.2.2023).

6.לאחר שבחנתי את בקשת הרשות לערער והתשובה לה, וכן את הנתונים שהציג המשיב, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, על בקשת רשות לערער על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה חלה אמת מידה מצמצמת. רשות כאמור תינתן במקרים שבהם מעלה הבקשה שאלה בעלת חשיבות עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים להליך, או אם נמצא כי ייגרם למבקש עיוות דין (בר"ם 3013/22 עיריית תל אביב-יפו נ' בית בלב בע"מ, פסקה 6 (15.11.2022); בר"ם 9015/20 טורנר נ' עיריית חיפה, פסקה 5 (22.3.2021); בר"ם 4882/20 אבו סיף נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב, פסקה 5 (23.8.2020)). הבקשה דנן אינה באה בקהל המקרים האמורים. לטענת המבקשת, המקרה דנן מעורר שאלה עקרונית שעניינה פרשנותו של מבחן ההנגדה. ואולם, הן ועדת הערר, הן בית המשפט לעניינים מינהליים נדרשו למבחן זה בבחינת למעלה מן הצורך – לאחר שמצאו כי המבקשת לא הוכיחה כי עיקר פעילותה בשנים הרלוונטיות היה בייצור תוכנה, בהתאם למבחן המהותי. בנסיבות אלה, הידרשות לסוגיה זו לבדה לא תישא השפעה אופרטיבית במקרה דנן, וכלל הוא שלא תינתן רשות לערער בגין סוגיה שהיא תיאורטית עבור הצדדים להליך (בר"ם 3709/21 סדן אחזקות 38 בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה, פסקה 6 (16.1.2022); בר"ם 7914/21 ברסלב נ' הוועדה המקומית לתכנו ובניה נתניה, פסקה 5 (9.12.2021)). יתר טענות המבקשת – ובכלל זה טענותיה לעניין אי מתן משקל לחוות הדעת שהוצגה על ידה וכן לעניין אופן יישומם של מבחני העזר בנסיבות המקרה דנן – הן למעשה טענות ערעוריות באופיין, שלא מצדיקות בחינה נוספת לפני ערכאה זו (בר"ם 8450/20 מעון הורים בתי מחסה נ' מנהל הארנונה של עיריית ירושלים, פסקה 5 (10.2.2021)). משאלה הם פני הדברים, אף איני סבור כי נגרם למבקשת עיוות דין המצדיק מתן רשות לערער.

הבקשה נדחית אפוא, ומאליה נדחית גם הבקשה מיום 16.2.2023. המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך 4,000 ש"ח.