בר"מ 7693/16בר"מ 7693/16

1.

המבקש נכנס לישראל שלא כדין בשנת 2010 והוצאו נגדו צווי הרחקה ומשמורת. לאחר שזוהה כנתין אריתראי והתברר כי אין להרחיקו לאריתריאה, הוא שוחרר ממשמורת בחודש מרץ 2010 וקיבל רישיון זמני לישיבה וביקור בישראל לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל ) . ביום 23.8.2012 הוגש נגד המבקש כתב אישום בו הואשם בתקיפה וביצוע מעשה מגונה תוך שימוש בכוח באישה, אשר לא הייתה לו היכרות מוקדמת עמה. המבקש הורשע על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות שיוחסו לו ונגזרו עליו 48 חודשי מאסר בפועל החל מיום מעצרו (22.8.2012) וכן 12 חודשי מאסר על תנאי. במהלך מאסרו אושפז המבקש, הסובל ממחלת נפש, מספר פעמים עקב מצב פסיכוטי. המבקש שוחרר ממאסר ביום 19.6.2016 ובו ביום, לאחר שנערך לו שימוע, הוצא לו צו הרחקה והוא הושם במשמורת לפי החלטת הממונה על ביקורת הגבולות.

2.

המבקש פנה לבית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין (להלן: בית הדין ) בבקשה לשחררו ממשמורת. בהחלטתו מיום 3.8.2016 קיבל בית הדין את הבקשה, תוך שקבע כי המשך מעצרו של המבקש אינו סביר שכן משמעו משמורת לתקופה בלתי מוגבלת, ההופכת לסנקציה עונשית ולא מידתית. עוד עמד בית הדין על כך שמחוות דעת פסיכיאטרית אחרונה שנערכה למבקש עולה כי לא נצפתה התנהגות המסוכנת לו או לסביבתו מאז שחרורו ממאסר. לפיכך הורה כאמור בית הדין על שחרורו של המבקש ממשמורת, וזאת בכפוף לכך שהמבקש ישוחרר בליווי נציג מטעמו; ויתייצב במרפאה לבריאות הנפש הסמוכה למקום מגוריו לשם המשך טיפול ומעקב.

3.

על החלטה זו של בית הדין הוגש ערעור מטעם המדינה, אשר התנגדה לשחרור המבקש ממשמורת. ביום 11.12.2016 קיבל בית המשפט לעניינים מינהליים (כב' השופטת ד' בלטמן קדראי ) את הערעור בחלקו והורה על ביטול החלטת בית הדין והחזרת הדיון לבית הדין לצורך בחינת חלופה מתאימה עבור המבקש. נקבע כי הוכח שנשקפת מהמבקש מסוכנות לשלום הציבור. יחד עם זאת, נוכח "משמעות המשמורת" בעניינו יש לבחון אפשרות לשחררו לחלופה שתבטיח את אכיפת הטיפול הנפשי שלו הוא זקוק.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקש טוען כי יש לבטל את פסק הדין של בית משפט קמא ולהורות על שחרורו ממשמורת בתנאים שקבע בית הדין, וזאת משום שמשמעותו המעשית של פסק הדין היא הותרתו במעצר ללא הגבלת זמן, בהיעדר קיומה של חלופת משמורת. המבקש מעלה בבקשתו טענות נוספות – אשר בראייתו הינן עקרוניות ומגלות עילה למתן רשות לערער – הנוגעות, בין השאר, לפרשנותו הראויה של סעיף 13ו(ב)(2) לחוק הכניסה לישראל וליחס שבין סעיף זה לבין דינים אחרים.

5.

דין הבקשה להידחות. כעולה מפסק הדין נושא הבקשה, בחינת עניינו של המבקש במקרה זה טרם הגיעה לכדי סיום. בית משפט קמא פסק כי יש לבחון ולשקול מחדש את אפשרות שחרור המבקש לחלופה, והורה על החזרת התיק לבית הדין לשם בחינה זו. נכון לעת הזו – למצער על פי הצרופות לבקשה – הכרעה כאמור טרם התקבלה על ידי בית הדין, ומכאן ששאלת אפשרות שחרור המבקש לחלופה טרם הוכרעה. על פי אמות המידה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי בקטגוריה בה עסקינן, אין זו אפוא העת המתאימה לבחינת טענות המבקש, היוצאות מנקודת הנחה שלפיה משמעות פסק הדין היא כי הוא יוותר במשמורת ללא מגבלת זמן. לאחר שתתקבל החלטה בשאלת השחרור לחלופה על ידי בית הדין וככל שתהיה עילה לכך, טענות המבקש תשמרנה לו.

הבקשה למתן רשות לערער נדחית אפוא. אין צו להוצאות.