בר"מ 7704/18 פלוני נ. המועצה האזורית מגידו

1.

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 28.8.2018 (עמ"ן 32856-04-18, השופטת ב' טאובר ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישה המבקשת על החלטתה של ועדת הערר הפועלת על פי חוק שירותי הסעד, התשי"ח-1958 (להלן, בהתאמה: ועדת הערר ו- חוק שירותי הסעד ) מיום 30.1.2018.

רקע והליכים קודמים

2.

מקורה של הבקשה דנן בהחלטתה של המשיבה, המחלקה לשירותים חברתיים במועצה האזורית מגידו (להלן: המועצה ), להיעתר חלקית לבקשות שהגישה המבקשת לקבלת סיוע סוציאלי. המבקשת, תושבת המועצה, היא אם יחידנית שלה נכות מוכרת בשיעור של 83% בגין מחלת מפרקים קשה, שבגינה היא מתניידת בכיסא גלגלים. המבקשת מטופלת באופן קבוע בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. על רקע זה, פנתה המבקשת למועצה בבקשה לסיוע לפי חוק שירותי הסעד, ובה עתרה בין היתר לכך שיינתן לה החזר של הוצאות הנסיעה לטיפולים בירושלים.

3.

המועצה נעתרה חלקית לבקשה האמורה, ואישרה למבקשת החזר נסיעות בסך של 2,000 שקלים שישולם בסיוע של "הקרן לידידות". בשלב זה הגישה המבקשת ערר לוועדת הערר ובו שטחה את הזדקקותה לסיוע גדול יותר. ועדת הערר החליטה להחזיר את עניינה של המבקשת למועצה על מנת שתבדוק את בקשתה בשנית. בהמשך לכך, פנתה למבקשת נציגת המועצה וביקשה לקבל את האישורים הרלוונטיים לעניין נסיעותיה לטיפולים. בשלב זה התנהלה התכתבות בין הצדדים שאין צורך להידרש לפרטיה.

4.

בסופו של דבר, החליטה המועצה לדחות את בקשתה הנוספת של המבקשת לנוכח הוראת סעיף 3.16 לתקנון עבודה סוציאלית (להלן: תע"ס ), הקובע כי הסעות לטיפולים רפואיים יינתנו רק עבור טיפולי כימותרפיה ודיאליזה, למעט במקרים של מחלות קשות אחרות שבהן נדרש אישור של מפקח מחוזי בשירות פרט ומשפחה. בהמשך לכך, ביום 30.1.2018 דחתה ועדת הערר את עררה של המבקשת וציינה כי "צוות המחלקה מסייע ככל יכולתו, במגבלות התקציב".

5.

המבקשת הגישה ערעור על החלטתה של ועדת הערר לבית המשפט המחוזי, ובו הסתמכה בין היתר על נוסח קודם של סעיף 3.16 לתע"ס מיום 22.6.2016 שנסב על "הסעות באמבולנסים, בתחבורה ציבורית ובמוניות לקבלת טיפולים רפואיים מיוחדים ולאשפוז לחולים במחלות קשות".

6.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת, בקבעו כי סעיף התע"ס שאליו היא הפנתה אינו רלוונטי, בשים לב לכך שביום 21.5.2018 פורסם תע"ס עדכני ובו הוראה חדשה לעניין נסיעות, אשר על-פיה, כאמור בפסקה 4 לעיל, הסעות לטיפולים רפואיים יינתנו עבור טיפולי כימותרפיה ודיאליזה בלבד, למעט במקרים חריגים שבהם נדרש אישור מיוחד. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי הבקשה שהגישה המבקשת לקבלת סיוע הופנתה למגוון רחב של גורמים, לרבות לגורמים המוסמכים על פי הוראות התע"ס, ובכלל זה למנהל מוגבלויות במשרד הרווחה ולרכזת שירות פרט ומשפחה במחוז צפון, אשר השיבו כי בשים לב למצבה הרפואי המוכר של המבקשת ובהתחשב בצרכים של כלל מטופלי המחלקה לשירותים חברתיים במועצה ובתקציב המוגבל שלה, המבקשת אינה זכאית לסיוע בגין נסיעות לטיפולים מעבר לסכום שאושר לה על ידי הקרן לידידות. בית המשפט המחוזי קבע אפוא כי מדובר בהחלטה שהתקבלה על ידי הגורמים בעלי הידע והמומחיות בתחום, וכי לא הוכח שנפל פגם מהותי או דיוני המצדיק התערבות בה. בית המשפט המחוזי קבע בהקשר זה כי ההחלטה מעוגנת בהוראות התע"ס התקפות וכי השיקולים שנשקלו – ובכלל זה לעניין תקציבה המוגבל של המחלקה לשירותים חברתיים במועצה – הם ענייניים ורלוונטיים. כמו כן, בית המשפט המחוזי ציין כי המבקשת מקבלת קצבת ניידות מן המוסד לביטוח לאומי.

בקשת רשות הערעור והתשובה לה

7.

הבקשה דנן נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בעיקרו של דבר, המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר נמנע מהתערבות בהחלטתה של ועדת הערר. המבקשת מדגישה את מצבה הרפואי הקשה ואת המוגבלות שהיא מתמודדת עמה כתוצאה ממחלתה. כמו כן, היא מדגישה כי הטיפול הקבוע הניתן לה בבית החולים הדסה עין כרם הוא הכרחי מאחר ששם מצויים המומחים הרלוונטיים וכי הוא נחוץ למניעת התדרדרות נוספת במצבה הקשה. על רקע זה, כמו גם בהתחשב במצבה הסוציו-אקונומי, טוענת המבקשת כי החלטתה של ועדת הערר היא שגויה.

8.

באופן יותר ספציפי, המבקשת טוענת כי יש מקום להכיר בה כמקרה חריג הנופל בגדרו של הסיפא לסעיף 3.16 העדכני לתע"ס, המאפשר כאמור מתן סיוע בהסעות לטיפולים "למחלות קשות אחרות... באישור מפקח מחוזי שירות פרט ומשפחה". המבקשת טוענת כי המועצה כלל לא הוכיחה שעניינה הובא בפני מפקח שירות פרט ומשפחה לשם בחינת מתן אישור חריג כאמור. ממילא, המבקשת טוענת כי יש להכיר בזכאותה באופן רטרואקטיבי גם לפי הוראות התע"ס בנוסחו הקודם, וזאת עד למועד העדכון בחודש מאי 2018. כמו כן, המבקשת טוענת כי לא היה מקום לזקוף לחובתה את העובדה שהיא מקבלת קצבת ניידות מהמוסד לביטוח לאומי, מאחר שסעיף 4 להוראה מס' 1.22 לתע"ס קובע כי קצבת ניידות מהמוסד לביטוח לאומי אינה מובאת בחשבון לצורך "חישוב הכנסה".

9.

המבקשת מעלה אף טענות רבות אחרות, ובכללן שעיון בהחלטותיה של ועדת הערר מלמד כי התקיימו ישיבות שאליהן המבקשת לא זומנה, כי המועצה הסתמכה בהחלטתה על נתונים לא אמינים ולא רלוונטיים, כי טענותיה התקציביות של המועצה אינן מבוססות, כי החלטתה של ועדת הערר לא הייתה מנומקת מספיק, וכי מכל מקום ההחלטה אינה מידתית ואינה סבירה.

10.

בתשובת המועצה, שהוגשה ביום 26.12.2018 בהתאם להחלטתי, נטען כי אין מקום ליתן למבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", בשים לב למומחיותה של ועדת הערר, המשמשת כגורם המקצועי מטעם משרד הרווחה המוסמך להכריע במחלוקות לעניין חוק שירותי הסעד. בהקשר זה מוסיפה המועצה כי עניינה של המבקשת נבחן שוב ושוב על ידי מספר רב של גורמים מקצועיים ונטולי פניות, ובכלל זה מנהל מוגבלויות במשרד הרווחה, שירות פרט ומשפחה במשרד הרווחה, וכן שר הרווחה עצמו – בעקבות פניה של המבקשת שהועברה אליו. כן נטען כי הבקשה אינה מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינה הפרטני של המבקשת.

11.

לגוף הדברים, המועצה טוענת כי על אף שלפי הוראת התע"ס בנוסחה הקודם כמו גם לפי הוראת התע"ס הנוכחית, למחלקת הרווחה המקומית נתון שיקול דעת באשר להענקת החזרי נסיעות לחולים שאינם חולי סרטן וכליות במקרה ספציפי, הנוסח העדכני מבהיר שיהיו אלה מקרים חריגים בלבד. במקרה דנן, כך צוין, הובאה בחשבון העובדה שהמבקשת כבר קיבלה 5 פעמים בעבר סיוע כספי מטעם הקרן לידידות, וכן קיבלה סיוע ברכישת רכב מותאם לצרכיה מהמוסד לביטוח לאומי ודמי ניידות חודשיים, שתכליתם היא מתן מענה לסוגיית הנסיעות. המועצה מציינת כי הדברים אמורים מבלי לגרוע מחומרת מחלתה של המבקשת או להמעיט בה. בצד זאת, המועצה מדגישה כי אף

על פי שנמצא כי המבקשת אינה זכאית להחזרי נסיעות, נעשו מאמצים רבים כדי לסייע לה. כך, צוין כי היקף הסיוע שקיבלה המבקשת מהמועצה בשנתיים האחרונות (2018-2017) בתחומים והקשרים שונים עומד על סך של כ-27,000 שקלים. המועצה מציינת כי הסעיף התקציבי של המחלקה לשירותים חברתיים שממנו ניתן הסיוע הספציפי בהחזרי נסיעות עומד על סכום שנתי של פחות מ-30,000 שקלים, וכי המחלקה לשירותים חברתיים במועצה כבר מצויה בחריגה מתקציב. בהקשר זה נטען כי המועצה חייבת להביא בחשבון את ההשלכות של הגדלת התמיכה במבקשת על מטופלים אחרים הזקוקים אף הם לסיוע של המועצה, וכן על חובתה של המועצה שלא לפרוץ את גבולות התקציב.

12.

ביום 30.12.2018 הוריתי למועצה להגיש תגובה משלימה לצורך הבהרה במספר סוגיות, ובכלל זה האם מומשה זכאותה של המבקשת להחזר ההוצאות בסך 2,000 שקלים מהקרן לידידות, האם המבקשת מקבלת סיוע נוסף מהמועצה מעניקה למבקשת, והאם עניינה של המבקשת הובא בפני מפקח שירות פרט ומשפחה לצורך הכרעה בבקשתה לקבל אישור חריג להחזר נסיעות.

13.

בהמשך לכך, הגישה המועצה ביום 1.1.2019 תגובה משלימה מטעמה. בתגובה הובהר כי החלטתה של ועדת הערר לא ביטלה את זכאותה של המבקשת לסיוע בסך 2,000 שקלים מטעם הקרן לידידות, וכי סכום זה כבר שולם למבקשת ביום 15.3.2018. כמו כן, המועצה הגישה פירוט של הסיוע שהעניקה למבקשת בתקופה שבין מאי 2017 למאי 2018, אשר כולל בין היתר קצבה חודשית של 1,100 שקלים מתקציב "נכים קשים בקהילה", וכן קצבה חודשית של כ-300 שקלים נוספים כחלק מתקציב "קהילה תומכת לנכים". המועצה הוסיפה והבהירה כי סכומים אלה אושרו למבקשת גם כחלק מהסיוע שניתן לה לשנת 2019, הדגישה כי מדובר בסיוע שוטף, וציינה כי ככל שהמבקשת תגיש בקשות לסיוע נוסף מעבר לכך – אלה יובאו לדיון ולבדיקה, והכול בכפוף לזכותה של המבקשת להגיש ערר על החלטות בעניינה לפי חוק שירותי הסעד. לבסוף, הבהירה המועצה כי עניינה של המבקשת אכן הובא בפני מפקח שירות פרט ומשפחה במחוז הצפון, וכי בשל רגישות המקרה ונסיבותיה האישיות של המבקשת, עניינה אף נדון בפורום רחב יותר הכולל את הגורמים הבכירים במחוז, כך שהתשובה ניתנה אף על דעתם.

דיון והכרעה

14.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים אני סבורה כי אין מקום לקבל את הבקשה. כאמור בפתח הדברים, עסקינן בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי, שמקורה בהחלטה של ועדת ערר הפועלת לפי חוק שירותי הסעד. בשים לה למאפייניה של ועדה זו, אמת המידה החלה על הבקשה היא מחמירה, ולפיה רשות ערעור תינתן במקרים חריגים בהם הבקשה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית או כאשר מתעורר חשש לעיוות דין חמור (ראו: בר"ם 7718/14 זילברברג נ' לשכת הרווחה – סניף תל אביב , פסקה 5 (28.12.2014) (להלן: עניין זילברברג )).

15.

המבקשת התמקדה בטענות פרטניות הנוגעת לעניינה האישי, ולא הצביעה על עניין עקרוני שבקשתה מעוררת. על אף זאת, ובשים לב לנסיבות הקשות המתוארות על ידי המבקשת, בחנתי את טענותיה לעומקן. בסופו של דבר, איני סבורה כי יש מקום להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בעניין זילברברג ציינתי כך:

"למחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות יש יכולת להיטיב עם הפרט הנזקק לשירותים, וברי כי הן כפופות להוראות המשפט המנהלי ונדרשות להקפיד בזכויותיהם של הנזקקים (ראו: איל פלג אתגר העוני של המשפט המינהלי 207-201 (2013)). אולם, בתוקף מעמדן כרשויות מנהליות המחלקות לשירותים חברתיים גם נדרשות לפעול על פי קריטריונים שוויוניים ונהלי עבודה מסודרים (תוך שמירת הכוח לסטות מהם רק במקרים חריגים המצדיקים זאת). הן גם אמורות לנהל את המשאבים המוגבלים העומדים לרשותן על פי סדרי עדיפויות ראויים" (שם, בפסקה 8).

דברים אלה יפים לענייננו. אין ספק כי המבקשת מצויה במצב קשה, וכי כל סיוע נוסף יכול להיטיב עמה. בצד זאת, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, דומה כי המועצה נדרשה לעניינה מספר פעמים בהתאם לקריטריונים הקבועים בתע"ס המעודכן, ותוך מתן משקל למגוון שיקולים רלוונטיים, ובכלל זה שיקולים הנוגעים למסגרת התקציבית המוגבלת הנתונה בידה. בנסיבות אלה, אין מקום להתערב בהחלטות שהתקבלו בעניינה.

מההבהרות שנמסרו בתגובתה המשלימה של המועצה ניתן ללמוד כי הגורמים הרלוונטיים במועצה מודעים למצבה הקשה של המבקשת ונעשים מאמצים לסייע לה, הגם שבקשתה לעניין קבלת סיוע נוסף להחזר נסיעות, מעבר לסכום של 2,000 שקלים שניתן לה, נדחתה. מחויבותה של המועצה להמשך ליווי צמוד של המבקשת נרשמה, וחזקה עליה כי אכן תוסיף לסייע למבקשת ככל הניתן. לא למותר להוסיף, כי כפי שאף הבהירה המועצה עצמה, זכויותיה של המבקשת לפנות למועצה בבקשות לסיוע נוסף, מעבר לסיוע השוטף שהיא מקבלת, שמורות לה, והכל בהתאם להוראות חוק שירותי הסעד.

16.

סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.