בר"מ 7747/15 ליאורה מיכקשוילי נ. מנהל הארנונה , עיריית תל אביב

1.

המבקשים מחזיקים בכמה נכסים בשטח השיפוט של עירית תל אביב-יפו (להלן: הנכסים ). המבקשים הגישו למשיב – מנהל הארנונה בעירית תל אביב-יפו – הודעות כי הנכסים לא ראויים לשימוש וכי לפיכך יש להעניק להם פטור מחובת תשלום ארנונה עבורם, במועדים שונים בשנים 2009-2008. המשיב בחן את ההודעות והורה לפטור את המבקשים מחובת תשלום ארנונה ביחס למקצת הנכסים בלבד. משכך, הגישו המבקשים כמה עררים לוועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית תל אביב-יפו (להלן: ועדת הערר או הוועדה ), הן לעניין הנכסים שלא קיבלו פטור מארנונה, הן לעניין מועד תחילת הפטור לגבי כלל הנכסים. ועדת הערר קבעה ביום 6.1.2013 כי ביחס לחלק מהנכסים שהמשיב לא ראה לפטור מחובת תשלום ארנונה המבקשים עמדו בנטל להוכיח כי הם לא ראויים לשימוש ולפיכך יוענק להם הפטור; וביחס לחלקם האחר, נקבע כי הנטל לא הורם ולא יוענק להם הפטור. בצד זאת, הוועדה דחתה את טענת המבקשים שלפיה יש לראות בהודעה ששלחו למשיב בגין מצב הנכסים בשנת 2000 – במסגרת השגה על חיובם בארנונה באותה שנה – כהודעה ראשונה על מצב הנכסים ומשכך להחיל את מועד תחילת הפטור ממועד מוקדם יותר (ונוכח סמכות ועדת הערר לקבוע פטור רק ביחס לשנות המס שבגינן הוגשו העררים – החל מראשית שנת 2008). נקבע כי הודעה זו הייתה כללית וסתמית ולא התייחסה לכלל הנכסים הרלוונטיים; ולפיכך מועד תחילת הפטור ביחס לכל נכס הוא ממועד מסירת ההודעות העדכניות למשיב לגביו בשנים 2009-2008. המבקשים ערערו על החלטה זו.

1.

בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיא ד"ר ע' מודריק ) דחה ביום 12.10.2015 את הערעור. בית המשפט ציין כי ערך ביקור בנכסים נושא המחלוקת ואף ש"המראה אינו נעים לעין", בהיעדר רמת ידיעה מקצועית לא ניתן לבדוק אם "תוכן המבנה כברו". משכך, קבע בית המשפט כי החלטת הוועדה – שהתבססה על תשתית עובדתית מקיפה שאפשרה לה לקבל החלטה אף מבלי לבקר בנכסים נושא המחלוקת; ולאחר התרשמות מחוות דעת ומעדויות של מומחים מטעם הצדדים – הייתה מבוססת היטב ולא נמצא פגם דיוני בתהליך הסקת מסקנותיה. אשר למועד הפטור נקבע כי אין משמעות להודעה שנמסרה בשנת 2000 למשיב וכי מועד הפטור הוא ממועדי ההודעות העדכניות כפי שקבעה ועדת הערר.

2.

מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה טוענים המבקשים כי שגתה ועדת הערר שהסתמכה על חוות הדעת של המומחה ליציבות מבנים מטעם המשיב, מכיוון שעדותו עסקה רק במסוכנות הנכסים ולא בשאלת היותם בלתי ראויים לשימוש. נטען כי סוגית הזיקה בין הכרזה על נכס כמבנה מסוכן לבין היות הנכס בלתי ראוי לשימוש חורגת מעניינם של הצדדים ומעלה שאלה עקרונית. המבקשים מוסיפים כי הוועדה לא התייחסה בהחלטתה לכלל הראיות שהוצגו לפניה ולא נימקה את החלטה ביחס לחלק מהנכסים. במצב זה, ומשנמנעה הוועדה מלסייר בנכסים, לא היה לה יתרון על פני ערכאת הערעור שאף ביקרה בנכסים, ושהיה עליה לשנות מקביעותיה של ועדת הערר בנסיבות העניין. אשר למועד תחילת הפטור שבים המבקשים על טענותיהם לפני ועדת הערר.

3.

דין הבקשה להידחות. אמת המידה למתן רשות לערער על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים שדן בהחלטות של ועדת הערר לענייני ארנונה, בשאלות שהן יישומיות באופיין, היא מצמצמת (בר"ם 3811/14 כלוף נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב , פסקה 8 (5.3.2015); בר"ם 8737/14 מסלמאני נ' מנהל הארנונה בעיריית ירושלים , פסקה 4 (11.2.2015)). המקרה שלפניי אינו בא בגדרי אמת מידה זו. טענות המבקשים בדבר המשקל שניתן לחוות הדעת של המומחה מטעם המשיב ובדבר הנמקותיה של ועדת הערר בהחלטתה ומכלול הראיות שמהן התרשמה הן טענות ערעוריות במהותן, אשר נבחנו והוכרעו בפסק הדין של בית המשפט קמא; והן אינן מקימות עילה ליתן רשות לערער ב"גלגול שלישי". אף לא מצאתי כי עולה מהן שאלה עקרונית המצריכה דיון בבית משפט זה. אשר למועד תחילת הפטור, טענות המבקשים מכוונות לקביעותיהן של הערכאות הקודמות לגבי נפקות ההודעה שהוגשה במסגרת ההשגה משנת 2000, קביעות שהן עובדתיות במהותן; נטועות בנסיבותיו הפרטניות של המקרה; ושאינן מצדיקות מתן רשות כאמור.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.