בר"מ 7759/21מאיה דוליאשוילי נ. בית הדין לעררים בירושלים

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 10.10.2021 (עמ"ן 43710-01-21, השופט א' רובין ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישה המבקשת על החלטתו של בית הדין לעררים הפועל לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים ) מיום 22.12.2020 (ערר (י-ם) 1730-20, הדיין מ' דורפמן ).

2.

המבקשת היא אזרחית גאורגיה, ילידת 1973, אשר נכנסה לישראל לראשונה באמצעות אשרת תייר ביום 1.3.2004. ביום 7.7.2006 הורחקה המבקשת מהמדינה וכחודש וחצי לאחר מכן היא נכנסה לישראל שלא כדין דרך גבול מצרים.

3.

ביסוד הבקשה עומד הליך שעניינו הפסקת הטיפול בבקשה שהגישה המבקשת להסדרת מעמדה בישראל מכוח זוגיות עם אזרח ישראלי. הבקשה הראשונה בעניין זה הוגשה מטעמו של בן זוגה הקודם של המבקשת בשנת 2008. לאחר שהשניים נפרדו, ההליך הנוגע לבקשה זו הסתיים וביום 12.1.2009 נדרשה המבקשת לצאת מישראל תוך 30 ימים.

4.

ביום 23.5.2009 נישאה המבקשת לאזרח ישראלי אחר, ובחודש נובמבר 2010 הוגשה על ידם בקשה חדשה להסדרת מעמדה של המבקשת מכוח נישואיהם. ביום 24.4.2012 הודיעה המשיבה 2, רשות האוכלוסין וההגירה ומעברי הגבול (להלן: הרשות ), כי הבקשה נדחית, מכיוון שתעודת הנישואין שהציגו בני הזוג "אינה קבילה" וכי לא השתכנעה מכנות הקשר שלהם. ביום 21.6.2012 בני הזוג הגישו ערר פנימי על החלטה זו, ובתגובה לכך נמסרה להם רשימת מסמכים שהיה עליהם להגיש. לשיטתה של הרשות מסמכים אלה לא הוגשו. ביום 23.6.2014 בני הזוג חזרו והגישו בקשה למתן מעמד, וכבר באותו יום נערך להם ראיון לבחינת כנות הקשר. ביום 26.3.2015 ניתן למבקשת רישיון ישיבה מסוג ב/1, וביום 27.9.2016 ניתן לה רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5 שתוקפו הוארך מעת לעת.

5.

ביום 24.1.2019 נרצח בן זוגה של המבקשת, ואירוע זה הוביל להפסקתו של ההליך המדורג. בעקבות זאת, ביום 28.5.2019 המבקשת הגישה בקשה להסדרת מעמדה בישראל בהתאם לנוהל 5.2.0017 שעניינו "הטיפול בהפסקת הליך מדורג לבן זוג זר של ישראלי". הוועדה הבין-משרדית למתן מעמד מטעמים הומניטריים (להלן: הוועדה הבין-משרדית ) המליצה לסרב לבקשה, מכיוון שזו אינה מעלה טעמים הומניטריים מיוחדים המצדיקים מתן מעמד בישראל. ביום 30.1.2020 החליט מנכ"ל הרשות לקבל את המלצת חברי הוועדה ולסרב את הבקשה של המבקשת. בהחלטה צוין כי זיקתה של המבקשת לחו"ל חזקה וממשית יותר מזיקתה לישראל, בהתחשב בכך שאת מרבית שנותיה היא העבירה במדינת מוצאה. עוד הודגש, כי למבקשת ולבן זוגה הישראלי לא נולדו ילדים משותפים ולמעשה אין לה בישראל בני משפחה ביולוגיים, בעוד במדינת מוצאה שוהים בני משפחתה המורחבת ובכלל זה אביה, אחותה ואחייניה. כן צוין בהחלטה, כי הקשר עם בני משפחתו של בן זוגה המנוח של המבקשת יכול להתקיים גם עם חזרתה למדינת מוצאה, במגוון אמצעים העומדים לרשותה ובכלל זה ביקורים. לבסוף צוין, כי המבקשת מתפרנסת בישראל מעיסוקים שבהם תוכל להמשיך ולעסוק גם בגאורגיה.

6.

המבקשת הגישה ערר על החלטתו של מנכ"ל הרשות לבית הדין לעררים, וזה נדחה. בית הדין לעררים קבע כי זיקתה של המבקשת לגאורגיה אכן חזקה יותר מאשר זיקתה לישראל. בנוסף, בית הדין לעררים קבע כי נסיבותיה האישיות של המבקשת אינן מבססות טעם הומניטרי המצדיק לקבל את בקשתה. בית הדין לעררים אף שלל את טענותיה של המבקשת בנוגע לעיכוב הטיפול של הרשות בהליך המדורג, וקבע כי אף ב"קיזוז" של עיכובי הרשות, ההליך המדורג לא היה מסתיים טרם מותו של בן זוגה. בהקשר זה צוין, כי המבקשת הגישה ערר פנימי בשנת 2012, אך נראה כי זנחה אותו, וכי בשנת 2014 חזרה והגישה בקשה נוספת מבלי למצות עד תום את הטיפול בערר הפנימי שהוגש שנתיים לפני כן. בית הדין לעררים הורה למבקשת לצאת מישראל תוך 60 ימים מיום מתן החלטתו.

7.

המבקשת הגישה ערעור על ההחלטה בעניינה לבית המשפט המחוזי, אשר נדחה אף הוא. בית המשפט המחוזי קבע כי לא נפל פגם באופן שבו יישם בית הדין לעררים את מבחן מירב הזיקות. כמו כן, בית המשפט המחוזי תמך במסקנתו של בית הדין לעררים לפיה אין נימוק הומניטרי המטה את הכף לכיוון מתן מעמד בישראל, וכי הגם שנסיבות מותו של בן הזוג המנוח מצערות, אין בהן כדי להוות טעם הומניטרי מיוחד. בית המשפט המחוזי ציין כי התעוררה אי-בהירות מסוימת בשאלה האם הוגשה בקשה חדשה בשנת 2014 על-ידי המבקשת ובן זוגה, אולם אי-בהירות זו הוסרה במידה רבה לאחר שבאת-כוח הרשות הציגה בפניו טופס של בקשה חדשה שהגישו המבקשת ובן זוגה. כמו כן, בית המשפט המחוזי הדגיש כי הטענה שבשנת 2014 הוגשה בקשה חדשה מתיישבת עם העובדה שהמבקשת ובן זוגה לא מיצו את ההליכים בכל הנוגע לערר הפנימי שהוגש על ידם בשנת 2012. מעבר לכך, בית המשפט המחוזי הדגיש כי הטענה לפיה יש מקום לראות במבקשת כמי שהשלימה את ההליך המדורג מכוח מחדלה של הרשות כלל לא הועלתה על-ידי המבקשת בבקשה שהגישה לוועדה הבין-משרדית.

8.

בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. טענתה העיקרית של המבקשת היא כי יש מקום לראות בה כמי שהשלימה את ההליך המדורג, וזאת לנוכח השתהות הרשות בטיפול בבקשתה. בהקשר זה נטען, כי אין מקום לראות בבקשה שהוגשה בשנת 2014 בקשה חדשה, אלא חלק מההליך לרכישת מעמד שהחל בשנת 2010, לאחר נישואיה לבן זוגה.

9.

ביום 1.12.2021 הגישה הרשות את תשובתה לבקשת רשות הערעור, בהתאם להחלטתי מיום 15.11.2021 ולארכה שניתנה. לטענת הרשות, דין הבקשה להידחות על הסף מאחר שאינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור, בהיותה ממוקדת בנסיבותיה העובדתיות הפרטניות של המבקשת ובאופן הטיפול בבקשות שהגישה. לגוף הדברים, ובבחינת למעלה מן הצורך, הרשות גורסת כי טענת המבקשת, לפיה מחדלי הרשות הם שמנעו ממנה להשלים את ההליך המדורג, אינה נכונה. לעמדת הרשות, הבקשה שהוגשה בשנת 2010 סורבה עוד בשנת 2012, והליכי הערר שהוגש על-ידי המבקשת ובן זוגה בעניין זה לא מוצו על-ידם. בהמשך לכך, מדגישה הרשות כי הבקשה שהוגשה בשנת 2014 הייתה בקשה חדשה, ואין מדובר בהמשך הטיפול בבקשה המקורית. הרשות עומדת על כך שבמסגרת הליכי הערר הפנימי ניתנה לבני הזוג רשימת מסמכים שהיה עליהם להמציא לצורך המשך טיפול בבקשתם, וכי אין תיעוד שבני הזוג הגישו אותם מסמכים . הרשות מוסיפה ומדגישה כי מכל מקום טענה זו לא הועלתה במסגרת הבקשה שהוגשה על-ידי המבקשת לוועדה הבין-משרדית. כמו כן הרשות סומכת את ידיה על קביעותיהן של הערכאות הקודמות בנוגע לזיקותיה של המבקשת לגאורגיה והיעדרו של טעם הומניטרי למתן מעמד בנסיבות העניין.

10.

לאחר שבחנתי את הבקשה אני סבורה כי דינה להידחות. בעיקרו של דבר, מצאתי כי הבקשה אינה מעוררת כל שאלה עקרונית אלא עוסקת בנסיבותיה האישיות של המבקשת, ועל כן היא אינה עומדת באמת המידה המצמצמת שחלה על בקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" כאשר הערכאה הראשונה היא בית הדין לעררים (ראו: בר"ם 1686/18 פלונית נ' מדינת ישראל – משרד הפנים , פסקה 23 (13.5.2018)). טענותיה של המבקשת בכל הנוגע לשיהוי לכאורה שדבק בטיפול בבקשתה אף הן טענות הנוגעות להליך הקונקרטי שהתנהל בעניינה ולנסיבותיו, והן נבחנו היטב והוכרעו בהחלטותיהן של הערכאות הקודמות. יצוין, כי אף שטענה זו לא הועלתה בבקשתה המקורית של המבקשת לוועדה הבין-משרדית, בית הדין לעררים ובית המשפט המחוזי בחנו את הטענה לגופה, ובית המשפט המחוזי אף דרש מהרשות להמציא מסמכים שיסייעו להבהיר את התשתית העובדתית המלאה. בנסיבות אלה, איני סבורה כי קמה עילה לבחינת טענותיה של המבקשת פעם נוספת. כמו כן, הגם שפסק-הדין מעורר קושי מבחינתה של המבקשת, שנדרשת לעזוב את ישראל לאחר שנות שהייה ממושכות בה, איני סבורה שנגרם לה עיוות דין.

11.

סוף דבר: הבקשה נדחית. במכלול הנסיבות ומשלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות. לפנים משורת הדין, ועל מנת לאפשר למבקשת זמן להתארגנות, אני מורה כי המבקשת תעזוב את ישראל עד יום 10.1.2022.