בר"מ 7833/18 רחל גתדולה נ. משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה ומעברי הגב

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 4.10.2018 (עמ"ן 38354-02-18, השופט ע' שחם ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהוגש על פסק דינו של בית הדין לעררים הפועל לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן:

בית הדין לעררים ) מיום 7.1.2018 (ערר (י-ם) 3364-17, הדיין מ' פשיטיצקי ).

הרקע וההליכים עד כה

2.

ההליך דנן נסב על הסדרת מעמדה של המבקשת, אזרחית הפיליפינים, בישראל. המבקשת, ילידת 1959, נכנסה לישראל באמצעות אשרת תייר ביום 22.9.2000, ונשארה לשהות בה, שלא כדין, במשך כשש שנים נוספות לאחר שפגה האשרה האמורה. בחודש נובמבר 2006 נישאה המבקשת בפיליפינים לאזרח ישראלי (להלן: בן הזוג ), וזאת לאחר שהשניים חיו יחד, על פי הנטען, משנת 2001.

3.

ביום 28.1.2007 המבקשת נכנסה פעם נוספת לישראל, לאחר שהוזמנה על ידי בן זוגה, וקיבלה אשרת תייר לשלושה חודשים. בחודש אפריל 2007 פנתה המבקשת יחד עם בן זוגה לרשות האוכלוסין וההגירה (להלן: הרשות ) בבקשה לקבלת מעמד בישראל מכוח נוהל מספר 5.2.0008 שעניינו "הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי" (להלן: נוהל מתן מעמד לבן זוג זר ). במסגרת ההליך המדורג לרכישת המעמד, קיבלה המבקשת אשרות שונות, וביום 4.2.2009 היא קיבלה לראשונה אשרת שהייה מסוג א/5, שהוארכה בהמשך עד ליום 11.1.2011.

4.

ביום 9.12.2010 נפטר בן הזוג, קודם שהשלימה המבקשת את הליך רכישת המעמד בישראל. בהמשך לכך, המבקשת הגישה בקשה לקבלת מעמד מכוח נוהל מספר 5.2.0017 שעניינו "הטיפול בהפסקת הליך מדורג לבן זוג זר של ישראלי" (להלן: נוהל הפסקת ההליך המדורג ). יובהר כי מאז עודכן נוהל הפסקת ההליך המדורג, אולם המשך הדברים יתייחס אליו בנוסחו כפי שהוא חל על עניינה של המבקשת – בהתאם לעדכון שנעשה ביום 11.5.2009, אלא אם נאמר אחרת.

5.

בתחילה, בקשתה של המבקשת נדחתה מבלי שהועברה לוועדה הבינמשרדית המייעצת לקביעה ומתן מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים (להלן: הוועדה הבינמשרדית ), בנימוק שהמבקשת לא עמדה בתנאי הסף של הנוהל, שכן לא השלימה מחצית מהתקופה הנדרשת במסגרת ההליך המדורג (להשלמת התמונה יצוין, כי נוהל מתן מעמד לבן זוג זר דורש השלמת תקופת ישיבה של 4 שנים במצטבר עם רישיון מסוג א/5). ערר פנימי שהגישה המבקשת על החלטה זו נדחה. אולם, בעקבות פניה של המבקשת לוועדת ההשגה לזרים ברשות הוחלט להעביר את עניינה לוועדה הבינמשרדית.

6.

ביום 19.1.2012 נשלחה למבקשת הודעה לפיה הוועדה הבינמשרדית דחתה את בקשתה לקבלת מעמד בקבעה כי לא נמצאו טעמים ההומניטאריים מיוחדים המצדיקים את קבלתה. הוועדה הבינמשרדית ציינה בהקשר זה כי המבקשת חיה את רוב חייה הבוגרים בפיליפינים, שבה גרות אמה ואחותה וכי לא היו לה ילדים משותפים עם בן זוגה, כך שמירב זיקותיה הן למדינת מוצאה, וכי היא לא העלתה טעם הומניטארי המצדיק מתן מעמד בישראל. המבקשת הגישה השגה על החלטת הוועדה הבינמשרדית לוועדת ההשגה לזרים וזו נדחתה ביום 28.4.2013 על-ידי יושבת ראש הוועדה. בסופו של דבר, בעקבות עתירה מינהלית שהגישה המבקשת, הוחזר עניינה לוועדה הבינמשרדית לצורך השלמת טיעון ומתן החלטה חדשה (עת"ם 12927-06-13, הנשיא ד' חשין ).

7.

ביום 8.6.2017 נמסרה למבקשת הודעה כי לאחר שהוועדה הבינמשרדית חזרה ובחנה את עניינה, היא החליטה לדחות את בקשתה לקבלת מעמד. בהחלטה העדכנית נקבע שוב כי זיקותיה של המבקשת למדינת מוצאה חזקות יותר מזיקתה לישראל, וכי אין טעם הומניטארי למתן מעמד למבקשת.

8.

המבקשת הגישה ערר על ההחלטה האמורה לבית הדין לעררים, אולם הערר נדחה. בעיקרו של דבר, בית הדין לעררים התרשם כי החלטת הוועדה הבינמשרדית הייתה סבירה ומנומקת, כי הוועדה הבינמשרדית בחנה כראוי את השיקולים השונים וכי לא נמצא כל פגם בהתנהלותה שיצדיק התערבות בהחלטתה. באופן יותר ספציפי, בית הדין לעררים קבע כי חרף התערותה של המבקשת בחברה בישראל, מירב זיקותיה הן מחוץ לישראל. בהקשר זה צוין כי למבקשת ולבן זוגה לא נולדו ילדים משותפים, כי המבקשת שומרת על קשר עם בני משפחתה המתגוררים מחוץ לישראל וכי היא חיה את רוב חייה (עד גיל 41) מחוץ לישראל. כמו כן, בית הדין לעררים עמד על כך שהמבקשת לא רכשה מקצוע חדש או פיתחה קריירה בישראל שאינה יכולה ליישם במדינת מוצאה. בית הדין לעררים ציין עוד כי חלק משהייתה של המבקשת בישראל היה ללא אשרה כדין. בנוסף, בית הדין לעררים הדגיש כי אין בשנים הרבות שהמבקשת חיה בישראל, כשלעצמן, כדי להצדיק קבלת מעמד מטעמים הומניטאריים, ואף לא ברצונה של המבקשת לפקוד את קברו של בן זוגה. כמו כן, ציין בית הדין לעררים את העובדה שמלכתחילה המבקשת לא עמדה בתנאי הסף של נוהל הפסקת ההליך המדורג, ועניינה הועבר לוועדה הבינמשרדית לפנים משורת הדין. בשולי הדברים, בית הדין לעררים קבע כי המבקשת תוכל לבקש מהרשות אשרות ביקור בישראל על מנת לעלות לקברו של בן זוגה, וכי מצופה שהטיפול בבקשות אלה יעשה "בנדיבות".

9.

המבקשת הגישה ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור. בית המשפט המחוזי ציין כי בהתאם להלכה הפסוקה, התכלית שביסוד ההליך המדורג הקבוע בנוהל מתן מעמד לבן זוג זר, שהיא הגנה על התא המשפחתי, לא מתקיימת בעניינה של המבקשת מעת פטירתו של בן זוגה. על רקע זה, קבע בית המשפט המחוזי כי אין מדובר במקרה יוצא דופן שבו נפל פגם חמור המצדיק התערבות בהחלטה שהתקבלה.

10.

ראשית, בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשת לא הניחה תשתית מהימנה המאפשרת לערוך את ההשוואה הנדרשת בין זיקתה למדינת אזרחותה לזיקתה לישראל. בהקשר לכך, ציין בית המשפט המחוזי כי בתיאור העובדתי שסיפקה המבקשת ביחס למסלול חייה קיים פער בלתי מוסבר של עשר שנים. בית המשפט המחוזי הוסיף כי אמנם החלטות הוועדה הבינמשרדית ובית הדין לעררים התבססו על ההנחה שגרסתה של המבקשת נכונה, אך קבע כי ממילא ניתן לאשר את המסקנה שאליה הגיעו מאחר שלא הוכחה "זיקה עודפת" של המבקשת למדינת ישראל. בית המשפט המחוזי עמד על כך שהמבקשת יצרה קשרים חמים עם חלק מבני משפחתו של בן זוגה ופיתחה קשרים חברתיים מסוימים בישראל, אך ציין כי היא שמרה על קשר גם עם בני משפחתה בפיליפינים ולא בנתה קריירה של ממש בישראל או צברה רכוש.

11.

נוסף על כך, בית המשפט המחוזי שב על הקביעה כי המבקשת לא הצביעה על טעמים הומניטאריים מיוחדים המצדיקים מתן מעמד בעניינה. בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי, בין היתר, כי למבקשת ולבן זוגה לא היו ילדים משותפים וכי דחיית בקשתה תואמת את ההלכה הפסוקה (בהפניה לבר"ם 4768/16 מיקולה נ' משרד הפנים (14.6.2016) (להלן: עניין מיקולה ), שאף בו נדחתה בקשה רשות ערעור שעניינה קבלת מעמד בישראל מכוח נוהל הפסקת ההליך המדורג) . לסיום, העיר בית המשפט המחוזי כי במישור האנושי עניינה של המבקשת מעורר אהדה, אך במישור המשפטי הוא אינו שונה מהותית מעניינם של מבקשי מעמד רבים, שיש בעניינם היבטים אנושיים שאינם מצדיקים כשלעצמם מתן מעמד בישראל על פי הדין והנהלים הרלוונטיים. על רקע זה, ציין בית המשפט המחוזי כי הוא מניח שהרשות תעניק למבקשת אשרות כניסה לישראל בנדיבות, על מנת שתוכל להיפגש עם בני משפחתו של בן זוגה המנוח ולפקוד את קברו.

בקשת רשות הערעור

והתשובה לה

12.

הבקשה דנן נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשת טוענת כי הבקשה מעוררת שאלות משפטיות עקרוניות שחורגות מעניינה הנוגעות ליישומו של נוהל הפסקת ההליך המדורג, ובכללן כאלה הנוגעות להתחשבות במשך הכולל של החיים בישראל ולאופן בחינתו של מבחן הזיקה. כך, המבקשת טוענת כי על פי נוהל הפסקת ההליך המדורג, די בכך שמבקש המעמד עומד בתנאי הסף של הנוהל ומקיים את מבחן הזיקה העודפת לישראל, ואין מקום לדרוש ממנו גם הוכחה של טעם הומניטארי מיוחד.

13.

באופן יותר ספציפי, המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שדחה את ערעורה על בסיס "פער חישובי" בקורות חייה שלפי קביעתו לא איפשר לערוך השוואה בין זיקותיה לישראל ולפיליפינים. היא מדגישה כי מרכז חייה הוא בישראל, בה היא שוהה מזה כ-18 שנים, ואף הערכאות הקודמות הכירו בכך שהיא מתערה בה ברמה טובה, וכן בכך שיש לה קשרים חזקים עם משפחתו של בן זוגה וחברים רבים בישראל. על כן טוענת המבקשת כי זיקתה לישראל עולה לאין ערוך על זיקתה לפיליפינים. עוד טוענת המבקשת כי בניגוד לנקבע על-ידי הוועדה הבינמשרדית היא חיה למעשה את רוב חייה הבוגרים בישראל. המבקשת מוסיפה וטוענת כי בית המשפט המחוזי ייחס בעת בחינת זיקותיה משקל לשיקולים זרים ולא רלוונטיים, ובהם: העובדה שלה ולבן זוגה לא היו ילדים משותפים; שהותה קודם לכן בישראל באופן בלתי חוקי; שמירתה על קשר עם אמה שחיה בפיליפינים; ואי-בנייתה של קריירה בישראל. בהקשר זה נטען, בין היתר, כי נוהל הפסקת ההליך המדורג מכיר במפורש במצבים שבהם לבני הזוג לא היו ילדים משותפים, ועל כן עניין זה לא יכול לעמוד לחובתה בעת בחינת הזיקות. יתר על כן, המבקשת טוענת כי כיום אין כמעט מצב שבו אדם לא שומר על קשר עם משפחתו החיה בחו"ל באמצעות האינטרנט. לטענתה, הקשר עם אמה אינו משנה מאומה מכך שמרכז חייה נמצא בישראל.

14.

באשר לסוגיה של הוכחת טעם הומניטארי מיוחד, המבקשת מבהירה כי היא לא טענה ולא טוענת לטעם הומניטארי מיוחד או נוסף מלבד זיקתה הממשית למדינת ישראל, שהיא לטענתה חזקה יותר מזיקתה לפיליפינים. כאמור, לשיטת המבקשת די בכך כדי להצדיק את מתן המעמד על פי נוהל הפסקת ההליך המדורג.

15.

ביום 4.11.2018 הוריתי על הגשת תגובה לבקשה וכן על מתן צו ארעי האוסר על נקיטת הליכי אכיפה נגד המבקשת עד למתן החלטה אחרת.

16.

בהתאם לכך, ביום 3.12.2018 הרשות הגישה את תגובתה לבקשה, ובה היא טוענת כי דינה להידחות שכן היא אינה עומדת באמות המידה לקבלת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" שמקורן בבית הדין לעררים. זאת, מאחר שלטענתה פסק דינו של בית המשפט המחוזי נטוע בעובדות המקרה ולא מעורר שאלות משפטיות עקרוניות. הרשות אף טוענת כי בקשות רשות ערעור אחרות שהוגשו במקרים דומים לענייננו נדחו גם הן. הרשות מדגישה כי ההחלטה בעניין זיקתה העודפת של המבקשת מבוססת על שאלה עובדתית, אשר נבחנה פעמיים על ידי הוועדה הבינמשרדית, ופעמיים נוספות על ידי בית הדין לעררים ובית המשפט המחוזי. בנסיבות אלה, כך נטען, אין הצדקה למתן רשות ערעור.

17.

הרשות מוסיפה וטוענת, לגישתה למעלה מן הצורך, כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. הרשות טוענת כי רשימת השיקולים המנויים בנוהל הפסקת ההליך המדורג לשם עריכת מבחן הזיקה העודפת היא רשימה פתוחה, ועל כן לא נפל פגם בשיקולים שנבחנו במקרה זה. באופן יותר ספציפי, הרשות טוענת כי השיקולים שצוינו – העובדה שלמבקשת ולבן זוגה לא היו ילדים משותפים, תקופת שהייתה הבלתי חוקית בישראל, שמירת הקשר בינה לבין משפחתה בפיליפינים ואי-יצירת קריירה ממשית בישראל – הם שיקולים רלוונטיים ביותר, מאחר שהם משמשים להשוואה בין זיקתה לישראל לזיקתה לפיליפינים. יתר על כן, הרשות דוחה את גישתה של המבקשת לפיה עצם העמידה בתנאי הסף הקבועים בנוהל הפסקת ההליך המדורג לצורך העברת העניין לדיון בפני הוועדה הבינמשרדית ובמבחן הזיקה העודפת מזכה במעמד, וטוענת כי שאלות אלה אינן מכריעות את תוצאות הדיון בוועדה הבינמשרדית עצמה, אשר לה מסור שיקול דעת רחב. בהקשר זה טוענת הרשות כי הוועדה הבינמשרדית מחויבת לבדוק האם יש טעם הומניטארי המצדיק את קבלת הבקשה ולכן נדרשת גם לבחינת השיקולים הנוגעים לשאלת הזיקות.

דיון והכרעה

18.

לאחר שבחנתי את הדברים הגעתי לכלל מסקנה, לא בלי התלבטות, כי דין הבקשה להידחות.

19.

יש להודות כי עניינה של המבקשת הוא מקרה "גבולי". מחד גיסא, יש טעם רב בטענותיה באשר לכך שהיא חיה בישראל תקופה ארוכה וכי היא הצביעה על אינדיקציות להתערות חברתית טובה בה. מאידך גיסא, ניתן להתרשם כי יש לה זיקות לא מבוטלות אף למדינת המוצא שלה, שבה היא גדלה וחיה במשך תקופה לא מבוטלת, וכן שבה חיים קרובי משפחתה שעמם יש לה קשר רציף וטוב. במקרה מסוג זה, קיים קושי בהתערבות בשיקול דעתה של הרשות המינהלית (ראו: עע"ם 1455/11 מקונן נ' שר הפנים , פסקה 9 (19.6.2012)), ולא כל שכן במסגרת בקשת רשות ערעור על פסק דין שניתן בערעור מינהלי על פסק דינו של בית הדין לעררים (ראו למשל: בר"ם 5671/17

פלונית נ' רשות האוכלוסין וההגירה – מינהל אכיפה וזרים , פסקה 29 (24.7.2017); בר"ם 3809/18 פלוני נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 22 וההפניות שם (12.8.2018))

20.

לצד זאת, אציין כי לפחות חלק מטענותיה של הרשות עוררו סימני שאלה. הרשות נתנה משקל רב לכך שלבני הזוג לא היו ילדים. כמו כן, הודגש כי המבקשת לא פיתחה "קריירה" בישראל. דומה שראוי לחזור ולהבהיר כי הורות לילדים משותפים אינה מהווה תנאי-בלעדיו-אין לקבלת מעמד בישראל מכוח הנוהל, אלא קיימים מסלולים מקבילים לזוגות עם ילדים משותפים ולזוגות שאין להם ילדים משותפים. כך, שהנחת המוצא היא כי גם אדם שלא הביא לעולם ילד משותף עם בן זוגו הישראלי עשוי לקבל, בנסיבות מסוימות, מעמד בישראל (ראו גם: בג"ץ 4711/02 הלל נ' שר הפנים (2.8.2009)). זאת ועוד, קשה אף להלום ציפייה לכך שבן הזוג הזר יהיה בהכרח בעל "קריירה" בישראל. אכן, זיקה לישראל מתבטאת לא אחת במקום עבודה, אך אין ספק שאין מדובר בציפייה ל"קריירה" ואפשר אף לציין כי ניתן לשער שזה לא יהיה המקרה הטיפוסי בעניינם של מבקשי ומבקשות מעמד בישראל (וראו בהקשר זה את דבריי בעע"ם 6147/11 גורובץ נ' משרד הפנים – מינהל האוכלוסין (3.3.2013)). לבסוף, יש להוסיף כי אין מקום שקשר של אדם עם משפחתו במדינת המוצא יעמוד לו לרועץ במובן זה שעצם קיומו של הקשר יחסום את האפשרות לקבל מעמד בישראל מכח נוהל הפסקת ההליך המדורג. תכליתו של הנוהל אינה לתמרץ את מבקש המעמד לנתק קשרים קיימים במדינת מוצאו, ויש לדאוג שגם יישומו על ידי הרשות לא יוביל לכך. אכן, יש מקום במסגרת בחינה של מכלול הזיקות להידרש לקיומם קשרים משפחתיים בכל אחת מהמדינות. אולם, כשם שקיומו של קשר משפחתי במדינת המוצא מעיד על זיקה אליה, כך יש להביא בחשבון שקיומם של קשרים משפחתיים בישראל – גם במקביל לקיומם של קשרים במדינת המוצא – מעידים על זיקה לישראל (ראו: בר"ם 8664/17 פרוצק נ' משרד הפנים , פסקה 21 (18.12.2017)).

21.

בעיקרו של דבר, אני סבורה כי במקרה זה מה שמטה את הכף לעבר דחיית הבקשה הוא העובדה שהאיזון בין זיקותיה של המבקשת לישראל ולפיליפינים אינו מובהק. ככלל, נוהל הפסקת ההליך המדורג מעניק משקל ממשי למבחן הזיקה העודפת (ראו גם: עניין מיקולה , פסקאות 4-3). לפי האמור בנוהל, במידה שהתקיימו ארבעת תנאי הסף שבו (הגשת בקשת מעמד מכוח קשר זוגי אמיתי; עמידה במבחן כנות הקשר; החזקה ברישיון ישיבת ארעי מסוג א/5; ומעבר של לפחות מחצית מתקופת ההליך המדורג במהלך חיי בן הזוג הישראלי), עובר עניינו של המבקש לוועדה הבינמשרדית, אולם לפני כן נערך ראיון שמטרתו לבחון את זיקותיו של המבקש (סעיף ד.2.ב.2 לנוהל משנת 2009; סעיף ג.7.3 לנוהל העדכני). בהמשך לכך, העתק מן הראיון נמסר לעיון חברי הוועדה הבינמשרדית, "לצורך שקילת מכלול נסיבות הבקשה וזיקותיו של המבקש" (סעיף ג.7.3.5 לנוהל העדכני; בנוהל משנת 2009 מנוסח סעיף זה מעט אחרת – ראו סעיף ד.2.ב.4 לו).

22.

בהקשר זה ראוי לעמוד בקצרה על האיזון בין שני השיקולים – מבחן הזיקות והשיקול ההומניטארי – בגדרו של הנוהל הרלוונטי לענייננו. ככלל, כאשר מבקש מעמד מילא את תנאי הסף הקבועים בנוהל הפסקת ההליך המדורג ובנוסף מצאה הרשות כי מירב זיקותיו הן לישראל ולא למדינת האזרחות שלו – יהא בכך די על מנת להצדיק מתן מעמד. לעומת זאת, כאשר עולה מן הראיון שנערך למבקש המעמד כי מירב זיקותיו הן למדינת האזרחות, עדיין רשאית הוועדה הבינמשרדית ליתן לו מעמד, אולם הדבר יהא תלוי בקיומו של טעם הומניטארי המצדיק זאת. במקרים שבהם התוצאה של מבחן הזיקות היא "גבולית" – היינו, כאשר הממצאים מלמדים כי קיימות זיקות משמעותיות הן למדינת האזרחות והן לישראל, יכול קיומו של טעם הומניטארי התומך בהישארות בישראל להכריע את הכף לכיוון זה. על רקע זה, אני סבורה כי ניתן משקל רב מדי בהתייחסותה הכללית של הרשות לשיקול שעניינו טעם הומניטארי (ראו והשוו לדיון שנערך בפסיקה בעניינו של נוהל אחר, שממוקד בבני זוג לשעבר של ישראלים שתהליך קבלת המעמד שלהם הופסק על רקע אלימות מצד בן הזוג הישראלי: עע"ם 8611/08 זוולדי נ' שר הפנים , פסקאות 17-16 (27.2.2011); בר"ם 7938/17 פלונית נ' רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול (13.9.2018)). דברים אלה יפים בשינויים המתאימים גם ביחס לנוהל הפסקת ההליך המדורג בנוסחו העדכני, שקובע כי ייבחנו זיקותיו של מבקש המעמד לישראל ולחו"ל (להבדיל ממדינת האזרחות).

23.

דא עקא, אין בכל האמור לעיל כדי לסייע למבקשת במקרה זה. כאמור, המבקשת עצמה ציינה כי היא אינה טוענת לקיומו של טעם הומניטארי מיוחד בעניינה. בד בבד, זיקתה לישראל אינה גוברת בצורה ברורה על זיקתה למדינת המוצא. בנסיבות אלה, אין מקום להתערבות בהחלטה שהתקבלה. הדברים אמורים בשים לב הן לאמת המידה המצמצמת למתן רשות ערעור החלה על בקשות מן הסוג דנן (כמתואר לעיל בפסקה 19) והן לכלל לפיו לא תינתן רשות ערעור כאשר מתעוררת שאלה משפטית חשובה אולם השאלה אינה נדרשת לצורך ההתדיינות הקונקרטית או כאשר אין בכוחה להשפיע על תוצאת הבקשה (ראו למשל: בר"ם 7699/16 הברה נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 7 (21.11.2016)).

24.

אין ספק כי תוצאת ההליך במקרה זה אינה קלה מבחינתה של המבקשת, שחיה בישראל תקופה ארוכה. עם זאת, כפי שאף ציין בית המשפט המחוזי, אין בכך בלבד כדי להצדיק התערבות בהחלטות שהתקבלו כאשר נקודת המוצא היא שיקול הדעת הרחב של הרשות בהקשר זה, והעובדה שמתן מעמד בנסיבות כגון אלה של המבקשת הוא החריג ולא הכלל. למותר לציין כי אני מצטרפת להערתם של בית הדין לעררים ובית המשפט המחוזי, באשר לאפשרות להעניק למבקשת אשרות לביקור בישראל מעת לעת, בכפוף לכל דין.

25.

סוף דבר: הבקשה לרשות ערעור נדחית. במכלול הנסיבות, אין צו להוצאות. על מנת לאפשר למבקשת שהות נאותה להתארגנות, אני מורה כי יהיה עליה לצאת מישראל עד ליום 31.3.2019.