בר"מ 7890/20 מרים (מריה ) קרפובסקי נ. המשרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגיר

1.

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 1.10.2020 (עמ"ן 43938-01-20, השופטת ת' בזק רפפורט ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישו המבקשות על החלטתו של בית הדין לעררים הפועל לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים ) מיום 4.12.2019 (ערר (י-ם) 5754/18, הדיין מ' זילברשמיד ). לצדה של בקשת רשות הערעור הוגשה גם בקשה לסעד זמני.

2.

מקורו של ההליך דנן בבקשה להסדרת מעמדה של המבקשת 2 בישראל. המבקשת 1 היא אזרחית ישראלית מכוח שבות שעלתה ארצה בשנת 2002. המבקשת 2, אזרחית רוסיה שאינה יהודיה, היא אמה של המבקשת 1. היא שוהה בישראל מאז נכנסה אליה באשרת תייר בשנת 2013.

3.

בשנת 2014 המבקשות הגישו בקשה להסדרת מעמדה של המבקשת 2 בישראל מכוח נוהל מס' 5.2.0033 של רשות האוכלוסין וההגירה שעניינו "הטיפול בבקשות למעמד בישראל להורה קשיש ובודד של אזרח ישראלי". בקשה זו נדחתה מן הטעם שלמבקשת 2 יש בת נוספת המתגוררת בארצות הברית. הערר שהגישו המבקשות על כך נדחה. עם זאת, בית הדין לעררים ציין בהחלטתו כי בהתחשב בכך שהמבקשת 1 היא אם חד-הורית שנאלצה להתפטר מעבודתה בשל מצב רפואי כרוני, ייתכן שיש מקום לבחון את עניינה של המבקשת 2 בהתאם לנוהל מס' 5.2.0022 שעניינו "הסדרת עבודתה של הוועדה הבינמשרדית המייעצת לקביעת מעמד בישראל מטעמים הומניטריים" (להלן: נוהל הוועדה הבינמשרדית ). ערעור שהגישו המבקשות לבית המשפט המחוזי נדחה אף הוא (עמ"ן 33536-10-16).

4.

בהמשך לכך, המבקשות הגישו בקשה נוספת למתן מעמד למבקשת 2, זו הפעם על סמך נוהל הוועדה הבינמשרדית. הבקשה נדחתה בחודש אוגוסט 2018, ובשלב זה הגישו המבקשות ערר אף על ההחלטה האמורה. בית הדין לעררים קיבל את הערר באופן חלקי, במובן זה שהורה על החזרת עניינה של המבקשת 2 לדיון נוסף בפני הוועדה הבינמשרדית. בית הדין לעררים קבע כי קשה להסיק אם ובאיזו מידה ניתן משקל לחוות הדעת הרפואית שהוצגה על-ידי המבקשות, וכן לא ברור האם ניתן משקל למצבה הפרטני של המבקשת 1 ולהשלכות שעלולות להיות להרחקת המבקשת 2 מישראל על חייה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי לא יינקטו הליכי אכיפה כנגד המבקשת 2 עד 30 יום לאחר מתן החלטתו המעודכנת של המשיב.

5.

המבקשות הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטתו של בית הדין לעררים, וזה נדחה בפסק הדין שעליו נסבה בקשת רשות הערעור שבפני. בית המשפט המחוזי הדגיש כי בית הדין לעררים לא סתם את הגולל על בקשתן של המבקשות אלא הורה על דיון נוסף בה. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי אמנם במקרים מסוימים ונדירים בוחרים בתי המשפט שלא להחזיר את ההחלטה לרשות המינהלית אלא להכריע בעניין לגופו, אך הוסיף כי הנסיבות דנן אינן מצדיקות, ובוודאי שאינן מחייבות, לעשות כן. כך, בית המשפט המחוזי דחה את הטענה לפיה מוצדק להכריע בבקשה לגוף הדברים לנוכח העובדה שההליכים בעניינה של המבקשת 2 נמשכים זה שש שנים. בית המשפט המחוזי הטעים כי בתחילת הדרך המבקשות הסתמכו על נוהל אחר, וכי הליכי הערעור שננקטו בהמשך לכך הסתיימו רק בחודש ינואר 2017. בית המשפט המחוזי ציין אפוא כי הגם שטוב היה עושה המשיב לו היה מכריע בעניינן של המבקשות תוך פרק זמן קצר יותר, אין מדובר בעיכוב קיצוני המצדיק קבלת החלטה לגוף הדברים על-ידי בית הדין לעררים. כמו כן, בית המשפט המחוזי ציין כי בירור הבקשה מצריך בחינה עובדתית של טענות רפואיות וסוציאליות, שהפורום המתאים לעשותו הוא הוועדה הבינמשרדית.

6.

בבקשת רשות הערעור דנן נטען כי הבקשה היא בעלת השלכות רוחב על תיקים המטופלים על-ידי המשיב באופן זהה –לשיטת המבקשות, תוך "משיכת זמן" עד להכרעה. בהקשר זה המבקשות חוזרות ומדגישות כי ההליכים בעניין מעמדה של המבקשת 2 נמשכים זה כשש שנים. בנסיבות אלה, כך נטען, היה מקום לכך שבית הדין לעררים יורה על מתן הסעד המבוקש – מתן מעמד למבקשת 2 – להבדיל ממתן הוראה על קיום דיון נוסף בעניין בוועדה הבינמשרדית. המבקשות טוענות כי נפלו פגמים בהתנהלותו של המשיב לאורך ההליך וכי הוא התעלם מראיות ברורות שהובאו בפניו. המבקשות אף מדגישות את נסיבותיהן האישיות ובפרט את העובדה שהמבקשת 1 מגדלת לבדה את שני ילדיה ושהיא מפרנסת יחידה, המתמודדת עם מצב כלכלי רעוע וקשיים בריאותיים. נטען אפוא כי המבקשת 1 נתמכת באמה, המבקשת 2, באופן שעולה כדי נסיבות הומניטריות המצדיקות מתן מעמד.

7.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, מבלי להידרש לתגובה. כידוע, אמת המידה למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" על החלטה של בית המשפט לעניינים מינהליים הדן בערעור על החלטה של בית הדין לעררים היא מצומצמת, נוכח אופיו של בית הדין ומידת מקצועיותו (ראו: בר"ם 3253/16 פיאלקו נ' משרד הפנים , פסקה 4 (5.5.2016); בר"ם 4631/17 פלונית נ' שר הפנים , פסקה 29 (17.7.2017)). עם זאת, ייתכנו מקרים שבהם יידרש בית המשפט לבקשה גם מקום שבו לא מועלית שאלה משפטית עקרונית וזאת בהינתן נסיבות מיוחדות, תוך מתן משקל מיוחד לפגיעה בלתי מידתית בזכות לחירות (ראו: בר"ם 6698/15 וולדמארי נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 3 (19.10.2015); בר"ם 7172/16 בבנקו נ' מדינת ישראל - משרד הפנים , פסקה 12 (8.1.2017)).

8.

איני סבורה כי המקרה דנן מקיים את אמות המידה האמורות. בעיקרו של דבר, הבקשה נטועה במקרה הקונקרטי ובנסיבותיהן של המבקשות, ואינה מעוררת שאלה עקרונית. יתר על כן, כפי שהובהר על ידי בית המשפט המחוזי, ואף אני מייחסת לכך משקל רב – החלטתו של בית הדין לעררים לא סגרה את הדלת בפני המבקשות, אלא קיבלה באופן חלקי את טענותיהן, והורתה לוועדה הבינמשרדית לשוב ולבחון את בקשתן תוך מתן משקל ראוי לכלל השיקולים הרלוונטיים. חזקה על המשיב כי אכן כך יהיה, וכי ייעשה מאמץ לכך שההחלטה החדשה תתקבל במהירות הראויה, בהתחשב בהשתלשלות העניינים הכוללת. בינתיים, כפי שהורה בית הדין לעררים, לא יינקטו הליכי אכיפה כנגד המבקשת 2, כך שהיא תוכל להמשיך ולתמוך בבתה, המבקשת 1. בהתחשב במכלול נסיבות אלה, איני סבורה כי מתקיימת עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

9.

אשר על כן: בקשת רשות הערעור נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לסעד זמני. בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.