בר"מ 7894/21נצב"א אחזקות 1995 בע"מ נ. מנהל הארנונה בעיריית טירת הכרמל

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 20.10.2021 (עמ"ן 55491-01-19, סגן הנשיא ר' סוקול ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית טירת הכרמל (להלן: ועדת הערר ) מיום 5.12.2018.

2.

מקורה של הבקשה במחלוקת בין המבקשת, נצב"א החזקות 1955 בע"מ, שהיא בעלת זכויות במקרקעין המוכרים כ"מתחם אוטוקארס" (להלן: המתחם ), לבין המשיב, מנהל הארנונה בעיריית טירת הכרמל. המחלוקת נוגעת לחיוב הארנונה שהוטל על המבקשת בגין המתחם בין השנים 2015-2011.

3.

מבלי להידרש לפרטים שאינם נחוצים לענייננו, יצוין כי בין הצדדים התגלעו מחלוקות שונות גם בעבר. כך, ביום 20.1.2013 קיבל בית משפט זה בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת בנוגע לחיובה בארנונה בין השנים 2010-2003, והחזיר את הדיון בעניינה לוועדת הערר (בר"ם 6966/12, השופטים י' דנציגר , ע' פוגלמן ו- י' עמית ). ביום 9.6.2013 ערכה ועדת הערר ביקור חוזר במתחם בנוכחות הצדדים, וביום 6.10.2013 החליטה לדחות בשנית את עררי המבקשת. המבקשת הגישה ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, וזה נדחה ביום 2.7.2015 (עמ"ן 44186-11-13 ). בקשת רשות ערעור נוספת שהגישה המבקשת, על פסק הדין העדכני בעניינה, נדחתה על ידי בית משפט זה ביום 11.11.2015 (בר"ם 6031/15, השופט פוגלמן ) .

4.

יש להוסיף עוד כי בעקבות ביקור נוסף ומדידות שונות שנערכו במתחם, ביום 11.2.2016 שלח המשיב הודעה למבקשת, ובה מסר כי הוחלט לפטור אותה מחיוב עבור חלק מהשטח באופן רטרואקטיבי החל מיום 9.6.2013 וכן על הפחתת חיובה בגין חלק אחר של השטח החל מיום 1.1.2015. להשלמת התמונה יצוין כי בשנת 2018 המתחם כולו נהרס.

5.

ההליך דנן נסב כאמור על היקף החיוב בארנונה בין השנים 2015-2011 ומקורו בהשגות רבות שהגישה המבקשת בעניין זה. המבקשת טענה, בין היתר, כי הוטלו עליה חיובים בגין שטחים שלא הוחזקו על ידה, וכי היא זכאית לפטור מארנונה בגין נכסים שאינם ראויים לשימוש. עוד טענה המבקשת כי חלק מהשטחים סווגו באופן שגוי, וכן כי יש להחיל את הפטור שניתן לה רטרואקטיבית ממועד מוקדם יותר. המשיב דחה את השגותיה של המבקשת.

6.

המבקשת הגישה עררים על דחיית השגותיה, ואלה נדונו במאוחד ונדחו על-ידי ועדת הערר.

ועדת הערר קבעה כי לא נפל פגם בחיובי הארנונה שהוטלו על המבקשת וכי לא התרחש כל שינוי עובדתי במצבם של הנכסים בין השנים 2015-2011 המצדיק שינוי של היקף החיוב בהשוואה לשנים 2010-2003. כמו כן נדחו טענותיה של המבקשת בעניין סיווג השטחים במתחם.

7.

המבקשת הגישה ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור ברובו וקבע כי מרבית הטענות שהעלתה המבקשת הן טענות עובדתיות המתייחסות להיקף השטחים המוחזקים על ידה, לשימוש שנעשה בכל שטח במתחם ולסיווגם של השטחים בהתאם. כמו כן,

בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשת לא עמדה בנטל המוטל עליה להודיע לעירייה על שינוי במצב ההחזקה ועל המצב בנכסים, ועל כן עליה לשאת בחיובי הארנונה כפי שהם. בית המשפט המחוזי הוסיף כי המבקשת מסרה נתונים שונים בנוגע לחלק מהנכסים, וככל שהדבר גרם לטעויות, האשם בכך רובץ לפתחה. באשר לסיווג של שטחי מבנים שנהרסו, בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המבקשת לפיה יש לסווג את השטחים הריקים כ"תעשייה ומלאכה", הסיווג שהחיוב בגינו הוא הנמוך ביותר, ולא כ"נכס אחר". עוד קבע בית המשפט המחוזי כי על אף שהחלטת ועדת הערר חסרה במידה מסוימת בהיבט ההנמקה, אין מקום להשיב אליה את הדיון בנסיבות שבהן הצדדים שטחו את כל הראיות הרלוונטיות שעליהן ביססה ועדת הערר את החלטתה, ולאחר שהמבקשת לא הציגה מסמכים ברורים וסדורים.

8.

בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לגישתה של המבקשת, קמה עילה למתן רשות ערעור לנוכח העובדה שוועדת הערר לא נימקה את החלטתה כראוי באופן המקים חשש לעיוות דין. המבקשת מוסיפה כי בנסיבות אלה היה על בית המשפט המחוזי להשיב לוועדת הערר את הדיון. כמו כן, המבקשת טוענת כי הבקשה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות רוחבית בכל הנוגע לחובה המוטלת על בעלי קרקע לדווח לרשות על אופן השימוש או ההחזקה בשטחים משותפים, חובה שלשיטת המבקשת היא מנוגדת לדין. כמו כן, המבקשת שבה על טענותיה הפרטניות בכל הנוגע למועד תחולת הפטור והיקפו, וכן בנוגע לסיווגם של השטחים השונים במתחם.

9.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובתו של המשיב. כידוע, אמת המידה למתן רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים שדן בערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה, בשאלות שהן יישומיות באופיין, היא מצמצמת (ראו למשל: בר"ם 3811/14 כלוף נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב , פסקה 8 (5.3.2015)). לא שוכנעתי כי המקרה דנן בא בגדרי אמת המידה האמורה. הבקשה נסבה בעיקרה על מאפייני המתחם המסוים והשימוש בו , היא אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית.

כמו כן, לא התרשמתי כי נגרם למבקשת עיוות דין, בשים לב להחלטתו היסודית והמנומקת של בית המשפט המחוזי. על כן אני דוחה את הבקשה בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלה בהליך דנן מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000.

10.

סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.