בר"מ 7911/07 ורד בר גינון ופיתוח בע"מ נ. המועצה המקומית אבן יהודה

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענינים מינהליים (כבוד סגן הנשיא י' זפט) אשר דחה "בקשה בכתב" שהגישה המבקשת והטיל עליה הוצאות בסך 30,000 ש"ח. המדובר בבקשה למתן צו לגילוי ועיון במסמכים שונים במסגרת עתירה מינהלית שהגישה המבקשת נגד המשיבות.

2.

בבקשת רשות הערעור חזרה המבקשת מספר פעמים כי ענייננו בבקשה למתן צו גילוי ועיון במסמכים (ראו למשל סעיפים 1, 7, 12, 18 לבקשה). הנחתי בתחילה לטובת המבקשת כי הוראת סעיף 12 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 המונה רשימה סגורה של עניינים המהווים "החלטה אחרת" עליה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור – ושאינה כוללת החלטה בבקשה לצו לגילוי מסמכים – נעלמה מעיניה. על כן איפשרתי למבקשת בהחלטתי מיום 9.10.2007 להודיע "האם עומדת היא על בקשתה או מבקשת היא למחקה". אכן, במרבית המקרים החלטה כזו מביאה בעקבותיה בקשה למחיקת בקשת רשות הערעור בלא צו להוצאות (ראו, למשל, החלטותיי מיום 26.4.2006 ומיום 7.5.2006 ב- בר"ם 2886/06 עיריית תל אביב נ' ישראל כלוף, עו"ד

כאשר גם שם דובר בהחלטה בעניין גילוי מסמכים).

3.

ואולם, המבקשת הודיעה כי היא עומדת על בקשתה. היא ציינה כי בית משפט קמא בגוף החלטתו התייחס לבקשה כ"בקשה לצו ביניים". כמו כן טענה המבקשת כי ה"בקשה בכתב" הוגשה על פי תקנה 9 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 שכותרתה "צו ביניים" ובהתאם לתקנה 11 לתקנות אלו שכותרתה "פרטים נוספים". המבקשת עמדה על כך שבהחלטה התייחס בית המשפט לסיכויי העתירה "ובקשת רשות הערעור הינה בין היתר ובעיקר בעניין זה דווקא ולא בעניין גילוי המסמכים". בהודעה נוספת שהגישה המבקשת נמסר כי בינתיים ניתן פסק דין שמחק את העתירה.

4.

דין הבקשה להדחות על הסף ולא בלי היסוס החלטתי זו הפעם שלא להטיל על המבקשת הוצאות לטובת אוצר המדינה. הבקשה אינה באה בגדרי הוראת סעיף 12 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים ובעניין זה אין ללמוד מלשונו של בית משפט קמא. הוראת סעיף 12 לחוק קובעת כאמור רשימה סגורה של מקרים עליהם ניתן לבקש רשות ערעור והחלטה בבקשה למתן צו לגילוי מידע או מסמכים לפי תקנה 11 אינה אחד מהם (השוו: בר"ם 7026/06 פארח נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה נצרת , פסקה 7 (טרם פורסם, 15.11.2006) והאסמכתאות הרבות שם). המבקשת עצמה מציינת כי זוהי המסגרת בה הוגשה בקשתה ולא בכדי הבחין מתקין התקנות בין בקשה לצו ביניים לפי תקנה 9 ובין בקשה למתן צו למידע או למסמכים לפי תקנה 11. למותר לציין כי גם בגדרי סדר הדין האזרחי יש הבדל בין בקשה לסעד זמני ובין הליך של גילוי מסמכים. בכל אופן צו ביניים נועד "על-מנת לשמור על המצב הקיים בעת הגשת הבקשה, כדי למנוע שיובא שינוי במצב זה לרעת אחד מבעלי-הדין או לטובתו כל עוד תלויים ועומדים הליכים בבית-משפט" (בג"ץ 345/61 אל-כאזן נ' מנהל שירות השידור , פ"ד טו 2364, 2366 (1961)) והמבקשת לא הבהירה כיצד יסייע גילוי המסמכים "לשמור על המצב הקיים" וכיצד מדובר, מבחינה מהותית, ב"צו ביניים". העובדה ש"עיקר" הבקשה, כפי שמציינת המבקשת, מופנה אך נגד קביעות בית המשפט בעניין סיכויי העתירה "ולא בעניין גילוי המסמכים" מחזקת מסקנה זו.

5.

ודוק: הדברים שנאמרו לעיל הם בבחינת למעלה מן הצורך נוכח הודעתה הנוספת של המבקשת לפיה נמחקה העתירה. המבקשת ציינה כי העתירה נמחקה על פי בקשה שהגישה לבית משפט קמא בה שמרה על זכותה לבקש רשות ערעור על החלטת הביניים. ואולם, "במקום שבעל דין מערער ברשות על החלטה שניתנה בהליך ביניים מסוים, ועד שבית משפט שלערעור מכריע בערעור נותן בית משפט קמא פסק דין סופי בהליך העיקרי, נעלם כמו מעצמו ערעור הביניים על החלטת הביניים; על בעל הדין הנפגע, אם יאבה, להגיש ערעור על פסק הדין הסופי, ואם ירצה יכלול בו אף ערעור על החלטת הביניים, שרואים אותה כנבלעת בפסק הדין הסופי" (ע"א 476/90 מיטב הנדסה בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד מו (4) 411, 416 (1992)). אך מובן הוא כי מחיקת העתירה המינהלית מסיימת את הדיון בעתירה, ולכן בקשת רשות הערעור על החלטת הביניים מתייתרת.

6.

הבקשה נדחית אפוא. זו הפעם לא יעשה צו להוצאות.