בר"מ 8046/20 פלוני נ. משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה

1.

המבקש 1, יליד 1985, סובל ממחלת ניוון שרירים וזכאי לקצבת שירותים מיוחדים מן המוסד לביטוח לאומי בשיעור 188%, מחזיק בהיתרים להעסיק שלושה עובדים זרים בתחום הסיעוד (להלן: המבקש ). המבקש 2 הוא אזרח הפיליפינים שנכנס לישראל לראשונה בשנת 2004 וקיבל רישיון ישיבה ועבודה מסוג ב/1 בתחום הסיעוד (להלן: העובד ; וביחד: המבקשים ), שהוארך מעת לעת עד ליום 21.11.2019. בקשת המבקש משנת 2017 להאריך את רישיונו של העובד לצורך מתן טיפול סיעודי מטעמים הומניטריים מיוחדים אושרה בהמשך לאישור גורף שעליו הודיע שר הפנים (ובכפוף לתנאים). על פי רישומי המשיבה, ביום 8.4.2019 פיטר המבקש את העובד. כשנה לאחר מכן, ביום 4.3.2020, הגיש המבקש בקשה נוספת להארכת רישיונו של העובד וזו נדחתה על הסף באותו היום, בקביעה שהבקשה אינה עומדת בתנאים הקבועים בסעיף 3א(ב1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל או החוק ), הן בעניין משך הזמן שחלף מאז נכנס העובד לארץ לראשונה, הן בעניין מועד הגשת הבקשה.

2.

המבקשים הגישו ערר על ההחלטה האמורה וביום 9.8.2020 דחה אותו בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל (להלן: בית הדין ) על הסף. נקבע כי אין מחלוקת כי העובד שוהה בישראל מעל למספר השנים המרבי הקבוע כתנאי סף בחוק לצורך ההארכה המבוקשת, ועל כן אין הערר מגלה עילה להתערבות . בצד האמור הורה בית הדין כי תינתן למבקש תקופת התארגנות בת 90 ימים למציאת עובד סיעודי אחר, ועד למועד זה על העובד לצאת מישראל.

3.

ביום 10.11.2020 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט ע' שחם ) את ערעור המבקשים על החלטה אחרונה זו על הסף. נקבע כי הבקשה נושא ההליכים לא עומדת בתנאי הסף שנקבעו בחוק הכניסה לישראל ולפיכך לא נפל פגם בהכרעת בית הדין.

בצד האמור, הורה בית המשפט כי תינתן למבקש תקופת התארגנות נוספת עד ליום 24.12.2020.

4.

מכאן בקשת הרשות לערער שלפניי. המבקשים – שאינם מיוצגים – טוענים כי מצבו הבריאותי של המבקש קשה ביותר, והוא זקוק לסיוע 24 שעות ביממה. נטען כי המבקש מתקשה למצוא מטפלים שיהיו מוכנים לעבוד עם אדם במצבו וכי נסיבות קשות אלו מצדיקות היעתרות לבקשה להאריך את רישיון העובד. בתשובת המשיבה נטען כי הבקשה אינה עומדת באמת המידה שנקבעה בהלכה הפסוקה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" לפני בית משפט זה. עוד נטען כי גם לגופם של דברים אין להיעתר למבוקש, בשים לב לכך שהבקשה להארכת הרישיון לא עומדת בתנאי הסף הקבועים בחוק. בכלל זאת, נטען כי הבקשה הוגשה קרוב לשנה לאחר סיום העסקתו החוקית האחרונה של העובד (שפוטר על ידי המבקש) ולכן היא לא עומדת בדרישות החוק ונוהל רשות האוכלוסין וההגירה 5.3.0006 "נוהל הטיפול בבקשות להארכת רישיונות ב/1 בענף הסיעוד מטעמים הומניטריים מיוחדים וחריגים לפי סעיף 3א(ב1) לחוק הכניסה לישראל" (4.2.2020) (להלן: הנוהל ), שעודכן לאחר מתן פסק הדין בבר"ם 6612/19 רשות האוכלוסין וההגירה נ' פלוני (31.12.2019). בנוסף צוין כי במועד הגשת הבקשה חלפו למעלה מ-15 שנים מאז כניסתו הראשונה של העובד לישראל, ועל כן הוא אינו בא אף בגדרי סעיף 3א(ב1)(1א) לחוק, שנועד להקל את תנאי הסף להארכת הרישיון כאשר עסקינן במטופלים סיעודיים שמצבם קשה כמצבו של המבקש.

5.

לאחר שבחנתי את הבקשה, התשובה לה וצרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" על פסק דין של בית משפט לעניינים מינהליים בערעור על החלטת בית הדין תינתן ככלל כאשר מתעוררת שאלה משפטית שחורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. זאת, הגם שבנסיבות מיוחדות עשוי בית משפט זה להיעתר לבקשה, אף מקום שבו אין היא מגלה סוגיה עקרונית, נוכח אופי המאטריה בה עסקינן (ראו למשל בר"ם 5607/20 פלונית נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 6 (13.12.2020); בר"ם 4428/20 פלונית נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 5 (1.7.2020); בר"ם 8248/17 נמט נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 5 (20.12.2017)). על אף ההבנה למצוקתו של המבקש, איני סבור כי יש מקום לתת רשות ערעור במקרה דנן על פי הכללים האמורים. הבקשה להאריך את רישיונו של העובד בענייננו נדחתה בגין אי עמידתה בשני תנאי סף הקבועים לעניין זה בחוק הכניסה לישראל. למצער בכל הנוגע לקביעה כי הבקשה להארכת הרישיון לא עומדת בתנאי הנוגע למשך שהייתו של העובד בישראל מאז כניסתו הראשונה אליה (העולה על התקופה המנויה בסעיף 3א(ב1)(1א) לחוק), טענות המבקשים אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". די בכך כדי לדחות את הבקשה שלפניי, וזאת מבלי שאקבע מסמרות בטענות שהועלו לגבי תנאי הסף שעניינו מועד הגשת הבקשה. בעניין אחרון זה מסתמכות טענות המשיבה על הקביעה כי העובד פוטר על ידי המבקש ביום 8.4.2019 (סעיף 11 לתשובה). ברם, המשיבה לא הציגה בתשובתה תימוכין רלוונטיים לקביעה זו (העולה לפי הטענה מרישומיה), ובשים לב לכך שהמבקשים אינם מיוצגים – איני נדרש לטענות שהועלו בקשר לנדבך זה בהחלטה ובכלל זאת לגבי הנוהל שהוזכר על ידי המשיבה.

הבקשה נדחית אפוא. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

בהינתן המגבלות המוטלות בתקופה זו עקב מגפת הקורונה והקושי העולה מטיעוני המבקש במציאת סיוע מתאים למצבו בנסיבות העניין, אני מאריך את המועד האחרון לעזיבת העובד את ישראל ליום 31.5.2021.