בר"מ 8099/09ונדום אופנה בע"מ נ. עיריית תל אביב-מנהל הארנונה

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטת ש' גדות), אשר דחה את הערעור המנהלי שהגישה המבקשת על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עירית תל – אביב יפו.

העובדות וההליכים עד כה

1.

המבקשות שכרו ביום 29.11.2005 שתי קומות ב"בית מרכזים" בתל אביב. מבקשת 1, ונדום אופנה בע"מ (להלן: ונדום) שכרה את הנכס המצוי במפלס הקרקע (להלן: נכס 1) ואילו ניו די אופנה בע"מ (להלן: ניו די), שכרה את קומת הגלריה המצויה באותו בניין מעל לקומת הקרקע ובצמוד אליה (להלן: נכס 2). בחודש מרץ 2006 פנו המבקשות למנהל הארנונה בעיריית תל-אביב בבקשה לפיצול הנכס ולשינוי הסיווג באופן שנכס 1 יירשם על שמה של ונדום ויסווג כמחסן; ואילו נכס 2 יירשם על שמה של ניו די ויסווג כמשרדים. כנימוק לבקשה זו נטען, כי קיימת הפרדה פיזית ופונקציונאלית בין הקומות בנכס. לאחר ביקורת שערכו במקום נציגי עיריית תל-אביב, נדחתה הבקשה.

2.

על החלטה זו הגישו המבקשות ערר לוועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל-אביב-יפו (להלן: הוועדה). הערר נדחה. בנימוקיה ציינה הוועדה, כי אין חולק על כך שהחברות המבקשות מצויות בידי בעלים אחד, מר דב פולק (להלן: פולק); כי משרדיה הרשומים של ונדום ברשם החברות מצויים בנכס; כי ונדום עושה שימוש בכל יחידות הנכס, הן בקומת הקרקע הן בקומת הגלריה; וכי לפי עדותו של פולק, ניו די אף מעניקה לונדום שירותי הנהלת חשבונות ומזכירות. עוד צוין, כי קיים מעבר פנימי בין קומת הקרקע לקומת הגלריה וכי ונדום מפיקה טובת הנאה ממיקומם של הנהלת החשבונות והמזכירות שלה בסמוך אליה. בהמשך נקבע, כי העובדה שהמבקשות פיצלו ביניהן את חוזי השכירות בהתייחס לנכס איננה מצדיקה את פיצולו ביניהן לצורכי ארנונה, הואיל והן עושות בו שימוש מעורב ולא ניתן לבצע הפרדה בין פעילותן בנכס. מכאן קצרה הייתה הדרך למסקנה לפיה אין מקום לפצל, באופן מלאכותי, את הנכס לשתי יחידות אשר תירשמנה על שמן של שתי חברות נפרדות, כדי לזכות בסיווגים שונים בארנונה. בנפרד מכך, הוסיפה וועדת הערר, כי ספק אם ניתן לסווג את נכס 1 בסיווג "מחסנים" הואיל ואין הוא עומד בתנאיה של הגדרה זו לפי צו הארנונה.

3.

המבקשות הגישו ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. אך כאמור, ערעורן נדחה. בית המשפט המחוזי סמך ידיו על ממצאיה ומסקנותיה של וועדת הערר וקבע, כי השימוש של שתי המבקשות הוא שימוש מעורב בכל חלקי הנכס (עמ' 2 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). המבקשות חוייבו בשכר טרחת עורך דינה של המשיבה, בסך 30,000 ש"ח.

הטענות בבקשה

4.

מכאן הבקשה שלפני, בגדרה משיגות המבקשות, בעיקרו של דבר, על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה הן משתמשות במעורב בכל שטחי בנכס, ולא קיימת ביניהן הפרדה של ממש. כך הן טוענות לקיומו של פיצול פונקציונאלי ברור בין המשרדים – המצויים בנכס 2 – למחסן, המצוי בנכס 1. לעמדתן, נוכח קיומו של פיצול זה

אין הצדקה לחייב אותן בתשלום ארנונה לפי סיווג המשרדים, שהוא "יקר" יותר. לטעמן הקביעה בדבר שימוש מעורב עומדת בניגוד לממצאים שעלו מביקור שנערך במקום; ואף בניגוד ל"עקרון הפרדת השומות" המחייב, כי מקום בו כל שוכר עושה שימוש נבדל בחלק מסוים של הנכס – הוא יהיה נישום יחיד ביחידת שומה נפרדת. בהמשך, תוקפות המבקשות כל אחד מן המרכיבים הראייתיים עליהם נסמכה קביעת בית המשפט המחוזי בדבר מתכונת השימוש בנכס. כך הן טוענות, כי יחסי השירות המתקיימים בין החברות אינם מספיקים על מנת להטיל על אחת מהן חבות כ"משתמשת" בנכס לצורכי ארנונה. זוהי גם עמדתן באשר לקביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר הקשר בין הבעלות המשותפת בחברות לחיובן המשותף בארנונה. המבקשות סבורות עוד, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה העובדה שמשרדיהן רשומים באותה הכתובת מחזקת את המסקנה לפיה השימוש בנכס הוא מעורב – אינה יכולה לעמוד, שכן היא מעמידה קריטריון פורמאלי של רישום לצורך סיווג הנכס, תחת קביעת קריטריון פונקציונאלי הנגזר מן ההחזקה בפועל.

המבקשות מוסיפות וטוענות, כי נכס 1 הינו "מחסן" כהגדרתו בסעיף 3.4.2 לצו הארנונה; וכי בניתוח נטלי ההוכחה העולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי נפלה שגגה. לבסוף טוענות המבקשות כי הושתו עליהן הוצאות מופרזות.

דיון והכרעה

5.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה הגעתי למסקנה כי דינה להדחות, בלא שתדרש תגובתה של המשיבה. הלכה פסוקה היא כי יש לסווג נכס בהתאם לשימוש שנעשה בו. מקום בו מדובר במתקן "רב תכליתי" בעל שימושים מגוונים אשר ניתן להפריד בין חלקיו השונים, ייעשה הסיווג לפי השימוש והתכלית של כל חלק בנפרד (בר"ם 5557/06 מצפה תת ימי ים סוף בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית אילת (לא פורסם, 2.1.2007); בג"צ 764/88

דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא פ"ד מו (1) 793, 816 (1992)). אולם, מקום בו מדובר במתקן רב תכליתי בו משולבות הפעילויות השונות זו בזו ותכליתן אחת – אין מקום לפצלן לצורך הסיווג (וראו: בר"ם 8242/08 מפעלי נייר אמריקאיים ישראליים בע"מ נ' מנהלת הארנונה של עיריית חדרה (לא פורסם, 22.7.2009); בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קריית אתא , פ"ד מו(1) 793 (1992). שאלת אופיו של מתקן זה או אחר נבחנת בשים לב לזיקה הקיימת בין תכליתה של יחידה אחת לתכליתה של היחידה הסמוכה; ובשים לב לשאלה אם השימוש בחלק ספציפי הכרחי למהות הארגון העיקרי בנכס ולמימוש תכליתו (ע"א 7975/98 אחוזת ראשונים רובינשטיין שותפות רשומה נ' עיריית ראשון לציון (לא פורסם, 9.2.2003)).

6.

בענייננו, קיבל בית המשפט המחוזי את קביעותיה של וועדת הערר וקבע, כממצא עובדתי, כי לא ניתן להפריד בין חלקיו השונים של הנכס וכי המבקשות עושות בשטחיו שימוש מעורב המיועד למעשה, למטרה אחת. קביעה זו נסמכה על המסכת הראייתית שהונחה בפניו ובפני וועדת הערר. הטענות המופנות כנגד קביעה זו הן טענות עובדתיות באופיין, ומאחר ובית משפט זה איננו נוטה להתערב בקביעות עובדתיות שנקבעו בידי הערכאות הדיוניות, אין בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור (והשוו: בר"ם 9326/08 השקעות כדאיות בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית הרצליה (לא פורסם, 27.11.2008); בר"ם 4603/07 פיט סוכנויות ק.ד בע"מ נ' מנהלת הארנונה בעיריית חדרה (לא פורסם, 15.7.2007); בר"ם 9662/08 מנהל הארנונה של עיריית רחובות נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל

(לא פורסם, 6.4.2009)).

זאת ועוד. בטיעוניהן, מנסות המבקשות לפרק למרכיביה את קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר השימוש שנעשה בנכס, ולטעון, כנגד כל אחד מן המרכיבים עליהם נסמכת ההחלטה, כי הוא איננו מהווה אינדיקציה לשימוש מעורב – כלשונו של בית המשפט המחוזי – בנכס. מוכן אני להניח לצורך הדיון ולטובת המבקשות, כי כל אחד מן הנתונים עליהן הן מצביעות כשהוא לעצמו, לא יכול היה להוות אינדיקציה לשימוש המעורב של שתי החברות בנכס. ברם, הצטברותם יחד עשויה בהחלט להוביל למסקנה כי שתי המבקשות עושות שימוש מעורב בנכס. כך הסיק בית המשפט המחוזי, וקביעתו זו, שהיא עובדתית בעיקרה, אינה מבססת עילה למתן רשות ערעור.

7.

גם יתר טענותיהן של המבקשות אינן מצדיקות היעתרות לבקשה. כפי שנקבע לא אחת, שאלת סיווגו של נכס לצורכי ארנונה אינה מהווה, ככלל, עילה למתן רשות ערעור "שהרי סיווג הנכס נעשה בהתאם לשימוש הספציפי בנכס ועל פי צו הארנונה הספציפי. השאלה אם ניתן לסווג את הנכס בסיווג המבוקש, אינה מעלה בדרך כלל סוגיה משפטית אמיתית אשר בעטיה תינתן רשות ערעור" (בר"ם 10569/08 מילים שירותי כתיבה ותרגום בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב (לא פורסם, 24.3.2009); בר"ם 10360/06 תנופורט ק.ד. בע"מ נ' מנהלת הארנונה בעיריית חדרה

(לא פורסם, 1.4.2007)). גם בטענתן של המבקשות לעניין נטלי ההוכחה – לא מצאתי ממש. חזקה על הרשות כי היא פועלת כדין, והטוען כי פעולה מסוימת נעשתה שלא כדין, עליו הראיה; ולשם הרמתו של נטל ראייתי זה נדרשת תשתית ראייתית איתנה (ראו למשל בר"ם 8499/06 אליאב נ' עיריית הרצליה (לא פורסם, 15.11.2006). מכאן, כי הנטל להוכיח כי חיובן של המבקשות בארנונה נעשה שלא כדין – היה מוטל על כתפן של המבקשות, וכפי שקבע בית המשפט המחוזי, בנטל זה הן לא עמדו.

בנסיבות המקרה, לא מצאתי כי בשיעורן של הוצאות המשפט יש משום עילה למתן רשות ערעור.

על יסוד כל האמור, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין אני עושה צו להוצאות.