בר"מ 8118/18 מנהל הארנונה בעיריית חיפה נ. קהילה משיחית "בית חסדא" חיפה

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים

מיום 15.10.2018 ( עמ"ן 38571-10-17, השופטת ב' בר-זיו ). בית המשפט המחוזי קיבל ערעור שהגיש המבקש על החלטה של ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית חיפה (להלן: ועדת הערר ) מיום 3.9.2017.

2.

בתמצית יצוין כי המחלוקת בין הצדדים נסבה על סיווגו של מרתף בשטח של 28 מ"ר המצוי בנכס הממוקם ברחוב אלנבי 39 בעיר חיפה (להלן בהתאמה: המרתף ו- הנכס ). המחזיקה בנכס היא המשיבה, הקהילה המשיחית "בית חסדא ", שהיא עמותה ללא כוונת רווח המוכרת כ"מוסד דת". אין חולק כי שימושו העיקרי של הנכס הוא כבית תפילה שחברי הקהילה המשיחית מתכנסים בו באופן קבוע בימי רביעי ושבת, ובימים אחרים פוקדים אותו לצרכי תפילה ולימוד דת. שימוש זה פטור מתשלום ארנונה מכוח סעיף 5ג(ה)(1) לפקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938 (להלן: הפקודה ) שחל על "כנסיה, מסגד או בית תפילה אחר, לרבות מבנה או חלק ממנה שייעודו העיקרי הוא קיום תפילה, והשימושים הנוספים בו, אם ישנם, הם ללימודי אותה דת או לצרכים הנובעים מקיום התפילה ומלימודי הדת כאמור, ושאין בו פעילות עסקית".

3.

ביום 6.5.2015 ביקר המבקש בנכס וקבע כי המרתף משמש כפעוטון. בהתאם לכך, נשלחה למשיבה הודעת חיוב לתשלום ארנונה בגין המרתף. המשיבה הגישה השגה על כך וטענה כי המרתף משמש רק לשמירה על ילדי המתפללים למשך שעה אחת בשבוע, בימי שבת, ורק מטעם זה מתקיימת בו השגחה על ילדים. לפיכך, נטען, יש לראות במרתף חלק מהנכס הפטור מתשלום ארנונה.

4.

ביום 30.3.2016 דחה מנהל הארנונה את ההשגה שהגישה המשיבה, ובהמשך לכך הגישה המשיבה ערר בעניין זה לוועדת הערר.

5.

ועדת הערר דחתה את טיעוני המשיבה, וקבעה כי המרתף אינו עונה על הגדרת הפטור מאחר שהשימוש בו אינו מנוי בין השימושים המצוינים בסעיף 5ג(ה) לפקודה.

6.

בשלב זה הגישה המשיבה ערעור על החלטתה של ועדת הערר. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור וקבע כי הפטור מתשלום ארנונה המוקנה למשיבה צריך לחול גם על המרתף. בית המשפט המחוזי קבע כי במרתף פועלת "שמרטפייה" שהיא חלק בלתי נפרד מבית התפילה, שהוא מוקד הפעילות העיקרי בנכס. בית המשפט המחוזי הדגיש כי השמרטפייה פעילה רק בשעות התפילה וכי השמירה על הילדים, שמספרם מצומצם ביותר, נעשית על-ידי אחת מחברות הקהילה וילדות העוזרות לה, ולא על-ידי גננת שכירה. על כן, ומאחר שהמבקש לא טען כי במקום מתקיימת פעילות עסקית כלשון הפקודה, נקבע שקיימת זיקה ממשית בין בית התפילה לשמרטפייה באופן שפוטר את המשיבה מתשלום ארנונה אף בגין חלק זה של הנכס.

7.

הבקשה שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשת טוענת, בתמצית, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי סותר לכאורה את פסיקתו של בית משפט זה ביחס לשטחים נלווים לנכסים שעיקר ייעודם הוא תפילה. בנוסף, טוען המבקש כי סעיף 5ג(ה)(1) לפקודה לא כוון להעניק פטור בנסיבות שבהן אין "זיקה של ממש" בין בית התפילה והשמרטפייה, במובן זה שמדובר בפעילות היכולה להתקיים גם באופן עצמאי.

8.

לאחר ששקלתי את הדברים אני סבורה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיב. זאת, בהתחשב באמת המידה המצמצמת החלה על בקשות רשות ערעור מן הסוג דנן, ובכללה הטעם ששאלות מתחום הארנונה שהן יישומיות באופיין אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו למשל: בר"ם 2253/15 עיריית נתיבות נ' עמיגור ניהול נכסים בע"מ (14.6.2015) ;

בר"ם 1114/14 יוסף נ' עיריית באר שבע , פסקה 13 (13.4.2014)). חרף ניסיונו של המבקש לשוות לבקשה נופך עקרוני, איני סבורה כי מדובר ביותר מיישום כאמור של הפקודה בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנדון, ולא מצאתי שיש להתערב בו. מבלי לקבוע מסמרות יוער כי ניתן להתרשם כי המקרים שהמבקש טען להשוואה אליהם היו שונים לכאורה, לפחות בחלק ממאפייניהם, מנסיבותיו של המקרה דנן.

9.

סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובת המשיבה, אין צו להוצאות.