בר"מ 8197/11 הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ נ. עיריית פתח תקוה

1.

זוהי בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא, השופטת מ' רובינשטיין ), בגדרו נדחה ערעור מנהלי שהגישה המבקשת על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית פתח-תקווה (להלן: ועדת הערר ). בהחלטתה, דחתה ועדת הערר את השגותיה של המבקשת על חיוב ארנונה של נכס מסוים שלה בעיר פתח-תקוה (להלן: הנכס ).

אביא את תמצית העובדות הצריכות להכרעה.

2.

הנכס שימש את המבקשת כארכיב בשנים הרלבנטיות (2007-2005; בשנת 2011 המבקשת פינתה אותו). מדובר בבניין גדול, בן ארבע קומות "גרעין" (קרי: קומות בעלות ריצוף מבטון). מאחר שכל קומה "גרעינית" היתה גבוהה, המבקשת חילקה אותה לשתי קומות-משנה על ידי התקנת רשת מברזל שניתן ללכת עליה. עד לשנת 2006 הנכס חויב בארנונה בגין שטח בגודל 8,838 מ"ר, בסיווג "משרדים". במהלך שנת 2005 ערכה המשיבה סקר מדידות ברחבי העיר פתח-תקוה, שבעקבותיו היא שלחה למבקשת בחודש מרץ 2006 דרישה לתשלום הפרשי ארנונה עבור שנת 2005, שממנה ניתן להבין שיש לחייב את הנכס בגין שטח בגודל 11,539 מ"ר (בסיווג "משרדים"), ועוד 126 מ"ר, בסיווג "סככה צמודה לעסק" (להלן: השטח המעודכן ) .

3.

הצדדים ניהלו חלופת מכתבים בנוגע לחיוב האמור, שבסופו המבקשת הגישה השגה על חיוב הארנונה. במסגרת ההשגה הנ"ל המבקשת טענה, בין היתר, כי חישוב השטח הינו מוטעה, וכי מדובר בשינוי מדיניות שנעשה בצורה רטרואקטיבית ובניגוד לדין. לאחר שההשגה נדחתה, המבקשת הגישה ערר על ההחלטה, אשר נדחה על ידי ועדת הערר. לאחר מכן הגישה המבקשת גם ערר בגין שנות המס 2007-2006, שבו היא חויבה בארנונה בגין השטח המעודכן. ערר זה הוא שעומד עניינית במרכז הבקשה שלפניי.

4.

ועדת הערר שמעה את טענות הצדדים וערכה סיור בנכס, ובסופם של הליכים אלה היא דחתה את הערר. ועדת הערר הסבירה בהחלטתה כי לא מדובר בחיוב רטרואקטיבי, אלא בתיקון שומת המס בתוך שנת המס הרלבנטית. כן נקבע כי ממילא בשנת 2005 נמסר עם הודעות הארנונה כי השומה איננה סופית, וכי היא כפופה לשינויים. הועדה הנ"ל קבעה גם כי לא מדובר בשינוי שיטת החיוב אלא בתיקון טעות, נוכח העובדה שהמשיבה לא היתה מודעת להתקנת "קומות הביניים".

5.

על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור מנהלי, בגדרו היא חזרה על טענותיה. בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים דחה את הערעור, בקובעו, בין היתר, כי לא מדובר בשינוי מדיניות החיוב, או בשינוי שיטת חישוב השטח, אלא בתיקון טעות בשומה שנעשה כדין על ידי העירייה (וממילא אין חולק כי המבקשת השתמשה בכל הקומות בבניין שימוש זהה – כארכיב). באשר לטענת החיוב הרטרואקטיבי, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי אין לקבל את הטענה, נוכח העובדה שהעירייה מסרה למבקשת כבר במהלך שנת 2005 כי השומה איננה סופית, והיא עשויה לעדכן אותה לאחר קבלת תוצאות סקר המדידה.

מכאן הבקשה שלפניי.

6.

המבקשת חוזרת בבקשתה על הטענות שהיא העלתה בפני ועדת הערר ובפני בית המשפט המחוזי הנכבד.

המשיבה, מצידה, סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, ומבקשת שלא אתערב בו.

7.

דין הבקשה – להידחות מהטעמים שיפורטו בקצרה להלן.

8.

כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" לא תינתן אלא במקרים נדירים, המעלים שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית והשלכות רוחב, החורגות מנסיבותיו של המקרה הבודד (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר דפנה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). שאלת סיווגו של נכס פלוני לצורכי ארנונה איננה מעלה, ככלל, שאלה משפטית עקרונית שתצדיק מתן רשות ערעור כאמור (ראו: בר"ם 3878/10 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מנהלת הארנונה של עיריית קרית ים

(לא פורסם, 4.10.2010), וההפניות שם). במקרה זה מדובר למעשה במעין גלגול שלישי, ומכל מקום חלות על העניין, המצריך רשות ערעור, ההלכות הנ"ל. לאחר בחינת טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי הבקשה שלפניי איננה נופלת לגדרי החריגים הצרים לכלל שצוין לעיל, שכן הבקשה הנ"ל קשורה בצורה הדוקה לנסיבות המקרה הקונקרטיות.

9.

למעלה מן הנדרש אציין כי לא מצאתי עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד גם לגופו של עניין. ברי שמדובר כאן בתיקון טעות קונקרטית בגודל השטח לחיוב, בעקבות מדידה מחודשת שערכה העירייה בשנת 2005. תיקון שכזה הוא מותר, ואין הוא עולה כדי "שינוי שיטת החישוב" עצמה. באשר לטענות שהעלתה המבקשת בנוגע לחיוב הרטרואקטיבי, לכאורה – טענות אלה הינן מוקשות, מקום בו העירייה הודיעה לנישומים במפורש במהלך שנת 2005 (כלומר, לפני תשלום הארנונה) כי התשלום שמתבקש איננו סופי , והוא כפוף לשינויים שעשויים להיערך בו, בעקבות סקר המדידה. יתר טענותיה של המבקשת נידונו בהרחבה בהחלטת ועדת הערר ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, וערכאות אלו נדרשו לנושאים שבמכלול בצורה מספקת, שאיננה מקימה עילה להתערבות.

10.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית בזאת. המבקשת תישא בשכר טרחת עורך-הדין של המשיבה, בסכום של 7,500 ש"ח.