בר"מ 8210/12 בריהו גברהמדין נ. משרד הפנים

1.

שלושת המבקשים הם אחים מאריתריאה, שנכנסו לישראל שלא כדין דרך גבול ישראל-מצרים במועדים שונים ונעצרו על-ידי כוחות הביטחון ( איסיאס בחודש דצמבר 2007; פסיאה בחודש מרץ 2010; בריהו בחודש נובמבר 2011). בהתאם למדיניות הנוהגת כלפי אזרחי אריתריאה, שוחררו המבקשים מן המשמורת לאחר שימוע שנערך להם על-ידי ממונה ביקורת גבולות. עם שחרורו ממשמורת, קיבל איסיאס רישיון ישיבה ועבודה מסוג ב/1 שהתחדש מעת לעת. פסיאה ובריהו, שכאמור הגיעו לישראל במועד מאוחר יותר, קיבלו רישיון שהייה לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל ).

2.

במסגרת חקירה שניהלה משטרת ישראל, נעצרו שלושת האחים ונחקרו בחשד למעורבות בפלילים. לפי החשד, איסיאס היה שותף במנגנון הנפקת אשרות ורישיונות שהייה וישיבה מזויפים לאריתריאים השוהים בישראל. במהלך חיפוש שבוצע, נתפסו בביתו של איסיאס אשרות מזויפות, דרכונים ותמונות דרכון, וכן סכום של כ-100 אלף ש"ח במזומן. בריהו ו פיסאה נעצרו ונחקרו אף הם, והודו בשימוש באשרות עבודה מזויפות שסיפק להם אחיהם. עם התקדמות הליכי החקירה, הוחלט במשטרת ישראל שלא למצות את הדין הפלילי עם המבקשים, אלא לטפל בהם במסגרת ההליך המינהלי. העברת הטיפול במבקשים מידי המשטרה לידי משרד הפנים, נעשתה בהתאם לנוהל רשות האוכלוסין וההגירה שעניינו טיפול במסתננים המעורבים בהליך פלילי, ובהתאם לנוהל משטרתי העוסק באותו נושא. לאחר שנערך למבקשים שימוע, בוטלו רישיונותיהם הזמניים והוצאו נגדם צווי גירוש זמניים מכוח החוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1954 (להלן: החוק למניעת הסתננות ). המבקשים הובאו לפני בית הדין לביקורת משמורת, והחזקתם במשמורת אושרה (החלטה בעניינו של איסיאס, מיום 27.8.2012; החלטות בעניינם של בריהו ופיסאה, מיום 2.9.2012)

3.

נגד החלטות אלו עתרו המבקשים לבית המשפט לעניינים מינהליים מרכז. בעתירות נטען כי ביטול האשרות על-ידי המשיב והוצאת צווי ההרחקה והמשמורת נגדם לקו בפגמים דיוניים ומהותיים. בתמצית ייאמר כי המבקשים טוענים כי אין לבטל את אשרותיהם בשל חשד – שלא התגבש לכדי כתב אישום – לביצוע עבירה שאינה מסכנת את שלום הציבור. לשיטת המבקשים, ממילא לא ניתן להרחיק אותם לארצם בשל מדיניות אי-ההרחקה הזמנית שנוקטת מדינת ישראל כלפי אזרחי אריתריאה, ולכן אין גם מקום להחזיקם במשמורת. עוד נטען כי אין תחולה לסעיפים הרלוונטיים בחוק למניעת הסתננות, שנוספו במסגרת תיקון 3 לחוק בחודש ינואר 2012, הן בשל מועד כניסתם של המבקשים לישראל, הן בשל העובדה שלא ניתן להרחיקם לארץ מוצאם. לחלופין, מבוקש להורות על ביטול סעיפים מסוימים בחוק למניעת הסתננות בשל פגיעה שאינה מידתית בכבוד האדם. בצד העתירות, הוגשו גם בקשות לצו ביניים לשחרור המבקשים ממשמורת עד ההכרעה בעתירות.

4.

בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז (כב' השופט י' שינמן ) קיים דיון מוקדם בעתירה. בהחלטתו מיום 30.10.2012 ציין בית המשפט כי סלע המחלוקת בין הצדדים הוא איזה חוק חל בנסיבות העניין – חוק הכניסה לישראל או החוק למניעת הסתננות, והורה למשיב להגיש כתב תשובה תוך 30 יום. בית המשפט דחה את הבקשה לשחרר את המבקשים ממשמורת, על רקע הערכתו כי סיכויי העתירה אינם גבוהים. עוד ציין כי המבקשים נחשדו בביצוע עבירות פליליות, וכי שיקולי מאזן הנוחות אינם נוטים בהכרח לטובתם, בשל האינטרס הציבורי למניעת הסתננות לישראל.

5.

מכאן הבקשות שלפניי המכוונות להחלטת בית המשפט קמא בעניין צו הביניים. המבקשים טוענים כי יש לשחררם ממשמורת, על רקע סיכויי העתירה ומאזן הנוחות. לעניין סיכויי העתירה, חוזרים המבקשים על הטענות המועלות בה. בין היתר, נטען כי אין להחיל את חוק למניעת הסתננות ביחס אליהם, בשל היעדר האפשרות להרחיקם לאריתריאה. לשיטתם, החזקה במשמורת כאשר לא ניתן מבחינה חוקית להרחיק את המבקשים מישראל עומדת בסתירה לתכלית המשמורת. עוד נטען כי החזקה במשמורת במסגרת ההליך המינהלי – תחת מיצוי ההליך הפלילי – היא פעולה בלתי סבירה ובלתי מידתית; וכי המלצת המשטרה להעביר את הטיפול במבקשים למישור המינהלי עולה אף כדי חריגה מסמכות.

6.

המשיב מתנגד לבקשות. לדבריו, אין עילה להתערב בהחלטות הביניים של בית המשפט לעניינים מינהליים, בין היתר משום שמדובר בבקשה למתן צו-עשה שאינה מכוונת לשמירה על המצב הקיים. לגופם של דברים, נטען כי ביטול אשרתם של המבקשים נעשתה כדין לפי חוק הכניסה לישראל, על בסיס ראיות מינהליות לביצוע מעשים פליליים. עוד נטען כי צווי הגירוש והמשמורת הוצאו כדין בהתאם לחוק למניעת הסתננות, וכי היה ניתן להוציאם גם מכוח סעיף 13טז לחוק הכניסה לישראל בשל שינוי נסיבות מהותי העלול לסכן את שלום הציבור.

7.

לאחר בחינת הבקשות והתשובה להן, הגעתי לכלל מסקנה כי דינן להידחות. מוכן אני להניח לטובת המבקשים כי הטענות המועלות בעתירות המינהליות שהגישו מעוררות שאלות המצריכות בחינה ועיון, ובית המשפט לעניינים מינהליים ידון בהן בקרוב לאחר שיוגש כתב תשובה מטעם המשיב. בצד האמור, יש ממש בטענת המשיב כי שחרור המבקשים ממשמורת בשלב זה הוא בבחינת "צו-עשה", המשנה את המצב הקיים. ככלל, מקומה של השגה על החלטת בית דין לביקורת משמורת הוא במסגרת ההליך העיקרי (ראו סעיף 13כא לחוק הכניסה לישראל וסעיף 30ו לחוק למניעת הסתננות). אמנם, במקרים מתאימים מוסמך בית המשפט להורות על שחרור ממשמורת גם בדרך של מתן צו ביניים, אך לא מצאתי כי מתקיימים טעמים לסטות מהכלל האמור, מה גם שבנסיבות המקרה דנן שאלת המשמורת היא שעומדת במוקד העתירות לגופן. עם זאת, נוכח העובדה שהמשיבים מוחזקים במשמורת, מן הראוי להקדים ככל הניתן את הדיון שנקבע בעתירות, לפי יומנו של בית המשפט המחוזי מרכז.

הבקשות למתן רשות ערעור נדחות אפוא.