פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בר"ם
8422/18
לפני:
כבוד השופט ע' פוגלמן
המבקש:
אליעזר דוד הברפלד
נ ג ד
המשיבה:
עיריית
תל אביב–יפו
בקשת רשות לערער על
החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב–יפו (כב' השופטת העמיתה י' שטופמן)
בעת"ם 29047-09-17 מיום 1.11.2018
בשם המבקש:
בעצמו
החלטה
1.
המבקש הגיש עתירה מנהלית בדרישה שהמשיבה תפעל לתקן ליקויים בכיכר אתרים בתל אביב (להלן: הנכס ) ולנקותה. ביום 6.2.2018 נתן בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב–יפו (כב' השופטת העמיתה י' שטופמן ) פסק דין "כמוסכם על הצדדים", ונוכח העובדה שהעירייה ביצעה פעולות לתיקון הנכס ולניקויו. בית המשפט הורה למשיבה להשלים תוך 90 ימים את התיקונים שנדרשים כדי שהנכס לא יוגדר עוד "מבנה מסוכן". לאחר שביצעה תיקונים בנכס, סגרה המשיבה ביום 5.7.2018 את תיק "מבנה מסוכן" של הנכס.
2.
ביום 21.8.2018 הגיש המבקש בקשה לביטול "פסק דין שניתן בהסכמה", וטען כי המשיבה אינה עומדת בהתחייבויותיה וכי הסכמתו ניתנה על בסיס מצג שגוי – שהמשיבה תתקן את הנכס ותנקה אותו. בית המשפט לעניינים מינהליים דחה את הבקשה ביום 1.11.2018 (להלן: ההחלטה בבקשת הביטול ). צוין כי לצורך ביטול פסק דין מוסכם יש להצביע על פגם מהותי שנפל בהסכמה – כזה שעשוי להביא לביטול הסכם על פי דיני החוזים. בית המשפט קבע כי המערער לא הצביע על עילה שכזו. עוד נקבע שהמשיבה קיימה את הוראות פסק הדין בכך שדאגה לתיקונים בנכס ולהסרת צו "מבנה מסוכן". בית המשפט ציין כי לפי המשיבה, היא דואגת לנקות את הנכס מדי שבוע, כפי שהתחייבה. לפיכך, נקבע, גם אם המבקש אינו מרוצה מרמת הניקיון של הנכס, אין הדבר עולה כדי פגם כגון הטעיה או תרמית מצד המשיבה. נקבע כי המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 3,000 ש"ח.
3.
מכאן בקשת הרשות לערער שלפניי. המבקש טוען כי אין בסיס עובדתי מספיק לקביעה שהמשיבה מנקה את הנכס פעם בשבוע. הוא מוסיף כי המשיבה אינה עומדת בהתחייבויותיה: הניקיון במקום אינו תדיר והתאורה חלקית ביותר. נטען כי המשיבה חזרה בה מן ההתחייבויות שהשמיעה בבית המשפט, ותחת זאת אמרה כי הטיפול במצב הנכס נעשה מעת לעת, בהתחשב בסדרי העדיפויות ובשיקולי תקציב. המבקש טוען כי התחייבויות אלו עמדו ביסוד פסק הדין, והן תנאי מכללא להסכמה. עוד נטען כי המבקש הסתמך על הצהרה בדבר מדיניות המשיבה, אך התנהלותה עלתה כדי הטעיה. אליבא דמבקש, החלטת בית המשפט מביאה לכך שמצד אחד, לא ניתן לבטל את פסק הדין ולבחון את פעולות המשיבה, ומצד שני, יקום נגד המבקש מעשה בית דין או השתק. לבסוף, המבקש מבקש לבטל את חיובו בהוצאות, ותחת זאת לפסוק הוצאות לטובתו בהיותו אדם פרטי שפועל לתיקון מחדלי המשיבה.
4.
לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, באתי לכלל מסקנה שדינה להידחות. עסקינן בבקשת רשות לערער על "החלטה אחרת", שניתנה לאחר פסק הדין ואינה נבלעת בו, בהתאם לסעיף 12(ב)(2) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000. אמת המידה למתן רשות לערער במקרים מסוג זה משתנה בהתאם לטיב ההחלטה ולעניין הנדון (בר"ם 7301/16 לובינסקי נ' עיריית ראשון לציון , פסקה 3 (20.11.2016); בר"ם 8974/15 מוסקוביץ, אזרואל – משרד עורכי דין נ' גרוסמן , פסקה 5 (13.4.2016)). עסקינן ביישום פרטני של ההלכה בעניין ביטול פסק דין שניתן בהסכמה, בשל פגם בהסכמה. אין בטעות יישומית כשלעצמה, אם אכן נפלה, כדי להצדיק לתת רשות לערער בנסיבות המקרה. משכך הם פני הדברים, אין צורך להכריע בשאלות שעשויות היו להתעורר בעניין ההליך הנכון לבקשת ביטול ובעניין הערכאה המוסמכת לדון בכך. אף לא מצאתי שמדובר במקרה חריג שמצדיק התערבות בשאלת ההוצאות (בר"ם 4286/13 גלר נ' משרד התחבורה , פסקאות 20–21 (18.8.2013); ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" , פ"ד ס(1) 391 (2005)).
הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ד בטבת
התשע"ט (1.1.2019).
ש ו פ ט