בר"מ 8450/20מעון הורים בתי מחסה נ. מנהל הארנונה של עיריית ירושלים

1.

המבקשת, עמותת "מעון הורים בתי מחסה" (להלן: מעון הורים או המבקשת ), מפעילה בית אבות בנכס בירושלים (להלן: הנכס ). בנכס מחלקה סיעודית ומחלקה של דיירים עצמאיים שחיים ביחידות מגורים. בשנת 2009 פוצל תשלום הארנונה בגין הנכס כך שהחיוב בגין שטח יחידות המגורים הושת על הדיירים העצמאיים שחיים בהן, והחיוב בגין יתר שטחי הנכס הושת על מעון הורים. המבקשת השיגה על היקף חיובה בגין חלק משטחי הנכס, אך השגותיה נדחו על ידי מנהל הארנונה של עיריית ירושלים (להלן: מנהל הארנונה או המשיב ). בהמשך לכך, הגישה מעון הורים עררים בנושא לוועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית ירושלים (להלן: ועדת הערר או הוועדה ). במסגרת ניהול ההליכים פטר מנהל הארנונה את מעון הורים מחיוב בגין שטחי הלובי, בית הכנסת והמקווה, והמסדרונות שבין יחידות המגורים בנכס, אך הותיר את החיוב בגין השטחים האחרים על כנו.

2.

ביום 9.12.2018 קיבלה ועדת הערר את העררים בחלקם. הוועדה קבעה כי יש לבחון אם כל שטח מהשטחים שלגביהם הוגש ערר הוא נלווה ליחידות המגורים והאם משמש רק או בעיקר את הדיירים העצמאיים המתגוררים בנכס. בהתאם לכך, נמצא כי חלק מהשטחים ובהם המחסנים, המקלטים והמטבח אינם נלווים ליחידות המגורים וכי מעון הורים חייבת בתשלום ארנונה בגינם. לעומת זאת, נקבע כי המרפאה, חדר התרופות, חדר האחות, וחדר האוכל (להלן: השטחים שבמחלוקת ) משמשים רק את הדיירים העצמאיים ומשכך הם נלווים ליחידות המגורים, ואין המבקשת חייבת בתשלום ארנונה בגינם. כן נקבע כי יש לפטור את המבקשת מתשלום בגין השטח המשמש כמעבר וכניסה לבית הכנסת הן מפני שמדובר בשטח נלווה לבית הכנסת, הן מכיוון ששטח זה הוא "שטח משותף" שפטור מתשלום בהתאם ל"צו המיסים" של עיריית ירושלים (להלן: צו הארנונה ). בהקשר אחרון זה נדחתה טענת מנהל הארנונה שלפיה "שטח משותף" פטור מתשלום ארנונה רק במבנה מגורים.

3.

הן המבקשת, הן המשיב ערערו על החלטה זו. ביום 3.11.2020 קיבל בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופטת ת' בזק רפפורט ) את ערעור המשיב ודחה בעיקרו את ערעור המבקשת. בית המשפט עמד על כך שבקביעת חיובו של שטח מסוים בארנונה יש להפריד בין שתי שאלות: שאלת סיווג השטח המסוים; ושאלת המחזיק באותו שטח. ועדת הערר, כך נקבע, לא הפרידה בין שתי השאלות. בית המשפט קבע שאף אם הדיירים עושים שימוש בשטחים שבמחלוקת, אין בכך כדי לפטור את מעון הורים מהחיוב בגינם. נקבע כי מעון הורים לא טענה ולא הוכיחה כי ההחזקה בשטחים אלה מצויה בידי הדיירים. כן נקבע כי "מטבע הדברים", מירב הזיקות בשטחים הציבוריים מסוג זה הן להנהלת המבקשת – שמתחזקת אותם, מרהטת אותם ואחראית למתרחש בהם. עוד דחה בית המשפט את טענות המבקשת שנוגעות לסיווג יתר השטחים. בית המשפט לא התערב בקביעת ועדת הערר שלפיה שטח המעבר ושטח הכניסה לבית הכנסת פטורים מתשלום בהיותם נלווים לבית הכנסת, אך דחה את נימוק הוועדה שלפיה מדובר ב"שטחים משותפים" אשר פטורים מתשלום בהתאם לצו הארנונה. לבסוף, בית המשפט עמד על כך שמנהל הארנונה לא השיב לטענות המבקשת בעניין שגיאה בחישובי השטחים בגינם חויבה, ושטענה זו נדחתה על ידי ועדת הערר ללא הנמקה, ועל כן הורה על השבת הדיון בעניין זה בלבד לוועדת הערר.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקשת טוענת כי קביעת בית המשפט לעניינים מינהליים כי הדיירים אינם המחזיקים בשטח שבמחלוקת לא התבססה על התשתית העובדתית שהונחה לפניו. לשיטת המבקשת, היה על בית המשפט להחזיר את הדיון בנושא ההחזקה לוועדת הערר שתערוך את הבירור העובדתי הנדרש. עוד נטען בבקשה כי שגה בית המשפט לעניינים מינהליים בהגדרת השאלה המשפטית ובקביעה שהמבקשת חבה בתשלום הארנונה מפני שהיא המחזיקה בשטחים שבמחלוקת. בהקשר זה, חוזרת המבקשת על טענותיה כי הדיירים עושים שימוש בשטחים שבמחלוקת, באופן שמצדיק לפטור אותה מתשלום ארנונה בגינם, וכן טוענת שלפסק הדין השלכות רוחב על אופן בחינת חיובם בארנונה של בתי אבות. בנוסף נטען כי היה על בית המשפט לפטור את המבקשת מתשלום על שטחים שלא ניתן לה פטור בגינם, אשר לשיטתה עונים על הגדרת "שטח משותף" (אשר פטור מחיוב). זאת, הן מאחר שהשטחים, כנטען, משמשים את הדיירים העצמאיים ונלווים ליחידות המגורים, הן בשל הנוהג של מנהל הארנונה לפטור מחיוב גם שטחים משותפים בבניינים שאינם משמשים למגורים.

5.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות. כידוע, על בקשות רשות לערער על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בערעור על החלטת ועדת ערר לענייני ארנונה חלה אמת מידה מצמצמת, ורשות כאמור תינתן במקרים שבהם מעלה הבקשה שאלה בעלת חשיבות עקרונית אשר חורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך (ראו, מני רבים, בר"ם 7647/20 צמח נ' מנהל הארנונה בעיריית חיפה , פסקה 5 (29.12.2020); בר"ם 7460/19 עזיזה תרבות ואוכל בע"מ נ' עיריית ירושלים , פסקה 5 (26.12.2019)). הבקשה שלפניי לא מעלה שאלה כאמור. פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים, חרף הנטען בבקשה, אך מיישם את פסיקת בית משפט זה בשאלת הסיווג וההחזקה ברכיבים שונים בנכס (ע"א 7975/98 אחוזת ראשונים רובינשט ין שותפות רשומה נ' עיריית ראשון לציון (9.2.2003); וראו גם בר"ם 9138/10 עיריית פתח תקוה נ' בית אבות מונטיפיורי (13.6.2013)). כך, קבע בית המשפט בנוגע לשטחים שבמחלוקת כי המבקשת היא המחזיקה בהם, אף אם אין לסווגם כ"בית אבות" לצורך קביעת תעריף הארנונה. קביעה זו נטועה בדל"ת אמותיו של המקרה הפרטני וככזו אין היא מקימה עילה למתן רשות לערער (בר"ם 911/19 מ.ל.א הנגב יזמות והשקעות בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית באר שבע , פסקה 6 (19.9.2019); בר"ם 1295/12 נורקייט בע"מ נ' עיריית פתח תקוה , פסקה 8 (12.3.2012)). בכל הנוגע לטענה כי קביעה זו של בית המשפט נעשתה מבלי שעמדה לפניו תשתית עובדתית מספקת – לא מצאתי כי היא מצדיקה מתן רשות כאמור. עיון בכתבי הטענות שהוגשו לבית המשפט לעניינים מינהליים מגלה כי שאלת זהות המחזיק בשטחים שבמחלוקת עמדה בלב טיעוני מנהל הארנונה (ראו, למשל, סעיפים 38-17 לכתב הערעור של המשיב; סעיפים 42-11 לסיכומים מטעמו). זאת ועוד, המבקשת אף השיבה לטענות המשיב בהקשר זה (ראו סעיפים 18-8 לסיכומים מטעמה). יתר טענות המבקשת ובהן טענתה כי יש ליתן לה פטור מתשלום על שטחים נוספים, שכן יש לסווגם כ"שטח משותף" – הן טענות "ערעוריות" באופיין והן לא מצדיקות בחינה נוספת לפני ערכאה זו (ראו והשוו: בר"ם 1153/18 מנהל הארנונה של עיריית ירושלים נ' ים חניונים בע"מ , פסקה 8 (24.4.2018)).

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.