בר"מ 8522/17 עיריית תל אביב - יפו נ. המגרש המוצלח בע"מ

1.

המשיבה, חברת המגרש המוצלח בע"מ, מחזיקה בארבעה נכסים בתחום שיפוטה של עיריית תל אביב-יפו (להלן: הנכסים ו העירייה ), היא המבקשת בהליך שלפניי. בהסכם משנת 2001 בין המשיבה לבין העירייה נקבע כי הנכסים "אינם ראויים לשימוש" וכי המשיבה הייתה פטורה מתשלום ארנונה בגינם עד לשנת 2015. בשנת 2015 הוציאה העירייה למשיבה דרישה לתשלום ארנונה בגין שניים מהנכסים האמורים לאותה שנה (להלן: נכסים א' ו-ב' ). לגבי שני הנכסים הנותרים (ג' ו-ד'), קבעה העירייה כי אלה פטורים מתשלום ארנונה לשנת 2015. המשיבה הגישה ערר לוועדת הערר על קביעת ארנונה כללית שליד עיריית תל אביב-יפו (להלן: הוועדה ), שבגדרו טענה, בין היתר ולצורך דיוננו – כי החיוב בגין הנכסים צריך להיעשות על פי סיווגם – לשימוש מגורים – כפי שנקבע בתכנית הבניין הרלוונטית. הוועדה דחתה את טענת המשיבה בנושא זה וקבעה כי יש לחייבה על פי השימוש האחרון שנעשה בנכסים, וכי הממצאים שהובאו לפניה מלמדים כי השימוש האמור היה מסחרי. לפיכך, ומטעמים אחרים שאינם נוגעים להליך שלפנינו, נדחה הערר והחיוב בגין נכסים א' ו-ב' נעשה על פי סיווג מסחרי.

2.

בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' נחליאלי חיאט ) קיבל באופן חלקי ערעור שהגישה המשיבה על החלטת הוועדה. נקבע כי חיוב הנכסים בארנונה על פי הוראת סעיף 330(2) לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: הפקודה ) צריך להיעשות על פי השימוש האחרון בהם, אך לא ניתן לכלול בגדר כך שימוש שאינו אפשרי או מותר על פי הדין, ומקל וחומר מקום שהשימוש שנעשה בנכסים בניגוד להוראות התכנוניות הרלוונטיות במועד הטלת החיוב – היה לפני למעלה מ-15 שנים. נוכח קביעתו זו, הורה בית המשפט כי אין לחייב את המשיבה בארנונה בגין נכסים א' ו-ב' בהתאם לשימוש שנעשה בהם קודם למתן הפטור, אלא בסכום המזערי הקבוע לסוג הנכס המתאים לבניין על פי השימוש האחרון שנעשה בו, וזאת בהתאם לאופציות השימוש האפשריות על פי ההוראות התכנוניות התקפות במועד החיוב בארנונה. בבקשה שלפניי טוענת המבקשת כי פסק הדין לא עולה בקנה אחד עם לשון סעיף 330(2) לפקודה, המורה כי נכס שאינו ראוי לשימוש, לאחר תקופת הפטור הראשונה, יחויב בארנונה בהתאם ל"שימוש האחרון שנעשה בבניין", מבלי שנקבעה בו דרישה שהשימוש ייעשה בהתאם לדין. לדבריה, תוצאת פסק הדין אינה רצויה, מן הטעם שזו תביא לכך שהכרעות בדבר טיבו של ה"שימוש האחרון" המותר בנכס במסגרת הליכי השגה וערר, הכרוכות מטבע הדברים בסוגיות תכנוניות מקצועיות, תימסרנה לידי גופים שאינם מוסמכים לדון בהם.

3.

לאחר עיון בבקשה ובצרופותיה, באתי למסקנה כי דינה להידחות. כידוע, אמת המידה למתן רשות לערער על פסק דין של בית משפט לעניינים מינהליים הדן בהחלטת ועדת ערר לענייני ארנונה בעניינים בעלי אופי יישומי, היא מצמצמת. רשות כאמור תינתן מקום שבו מתעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים ( ב ר"ם 2985/17 קיבוץ עינת – אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' המועצה האזורית דרום השרון , פסקה 8 (20.9.2017); בר"ם 7680/16 סמינר אפעל נ' עיריית רמת גן , פסקה 4 (26.1.2017); בר"ם 1295/12 נורקייט בע"מ נ' עיריית פתח תקוה , פסקה 7 (12.3.2012)). איני סבור כי קיימת הצדקה ליתן רשות ערעור בבקשה דנא על פי אמת המידה האמורה. בית המשפט לעניינים מינהליים לא ראה להתערב בממצאים העובדתיים של ועדת הערר, שלפיהם השימוש שנעשה בנכסים, קודם למתן הפטור (קרי: עובר לשנת 2001), לא היה למטרת מגורים. יחד עם זאת, נמצא כי שימוש זה, שעל פיו ביקשה העירייה לחייב את המשיבה, מנוגד לייעוד הנכסים על פי הדין התכנוני במועד הטלת החיוב, והעירייה לא חלקה על כך בבקשה שלפניי. פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים מבוסס בין היתר על כך שהשימוש בנכסים נושא פסק הדין ש לא לצורך מגורים, נעשה – לכל המאוחר – בשנת 2001; ועל הקביעות בבר"ם 5045/02 סלומון נ' מנהל הארנונה שליד עיריית חדרה , פ"ד נז(5) 302, 308 (2003) (להלן: עניין סלומון ). אף מבלי שאטע מסמרות בעניין הפרשנות שקבע בית המשפט לתנאי בדבר "השימוש האחרון" הקבוע בסעיף 330(2) לפקודה ותחולת עניין סלומון לענייננו, אני סבור כי תוצאת פסק הדין, בשים לב לפרק הזמן הממושך שחלף מאז השימוש שנעשה בנכסים בניגוד לדין, אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור בנסיבות המקרה שלפנינו.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.