פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בר"ם
8578/15
לפני:
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המבקשת:
הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון
נ ג ד
המשיבים:
1. אלירם ליפה
2. משה קאשי
3. חיים קלפר
4. יוסף ויסמן
5. דורית חורב
6. רון גולדשטיין
7. לאה בק
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי
בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט
לעניינים מינהליים מיום 16.11.2015 בעמ"ן 4630-11-13 שניתן על-ידי כבוד
השופטת מ' אגמון-גונן
בשם המבקשת:
עו"ד ארז שפירא
החלטה
1.
בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 16.11.2015 (עמ"ן 4630-11-13, השופטת מ' אגמון-גונן ). בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת על החלטתה של ועדת הערר המחוזית לתכנון ולבניה מחוז תל-אביב (להלן: ועדת הערר ) מיום 15.9.2013 (חל/5072/05).
2.
מקורו של ההליך שבפני בתביעת פיצויים בגין ירידת ערך לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ) שהגישו המשיבים בשנת 1998 לוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון, היא המבקשת בהליך שבפני, בעקבות אישורה של תכנית המתאר המקומית ח/2/1/152 (להלן: התכנית ). המבקשת דחתה את התביעה, בין השאר מחמת התיישנות.
3.
המשיבים הגישו ערר על החלטתה של המבקשת (חל/5141/02). ביום 22.7.2002 החליטה ועדת הערר לדחות את טענת ההתיישנות וטענות מקדמיות נוספות שהעלתה המבקשת, ולהפנות את הצדדים להליך בפני שמאי מכריע. ביום 30.11.2004 קבע השמאי המכריע כי למשיבים נגרם נזק בשיעור ממוצע של כ-50% משווי המקרקעין. הן המבקשת והן המשיבים הגישו עררים על השומה המכרעת, והדיון בהם אוחד. בפני ועדת הערר התנהלה התדיינות ממושכת, שאין זה המקום להידרש לפרטיה. בסופו של דבר, ועדת הערר דחתה את טענותיה השונות של המבקשת וקיבלה את טענת המשיבים לפיה שוויה הקודם של הקרקע גבוה מזה שנקבע תחילה על-ידי השמאי המכריע.
4.
המבקשת ערערה על החלטתה של ועדת הערר, בין היתר בטענה כי זו אינה מנומקת, ובית המשפט המחוזי (השופטת ד' אבניאלי ) הורה על החזרת הדיון לוועדת הערר על מנת שתנמק את החלטתה, בהסכמת הצדדים. ביום 15.9.2013 ניתנה בעניין החלטה משלימה על-ידי ועדת הערר. גם על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי, ובגדרו טענה כי ההחלטה לא מנומקת, וכן הפנתה טענות רבות כנגד התבססותה של ועדת הערר על קביעותיו של השמאי המכריע וכנגד התשתית עליה ביסס את שומתו. עוד טענה המבקשת כי למשיבים לא נגרם כל נזק כתוצאה מהתכנית.
5.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור שהגישה המבקשת. בית המשפט המחוזי קבע כי הטענה לפיה החלטתה של ועדת הערר אינה מנומקת היא טענה שאין לה יסוד. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי בדין לא התערבה ועדת הערר בקביעותיו של השמאי המכריע, אשר היו מפורטות ומבוססות. כן נדחתה טענתה של המבקשת לפיה למשיבים לא נגרם כל נזק. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי היה מקום לדחות את הערעור על הסף בהתאם להוראות סעיף 198 לחוק התכנון והבניה כנוסחו טרם תיקון 84 לחוק התכנון והבניה, החל בעניינם, אשר הגביל את זכות הערעור לשאלה משפטית. לבסוף, בית המשפט המחוזי חייב את המבקשת בהוצאות המשיבים בסכום כולל של 100,000 שקל, בין היתר בשים לב להתנהלותה הדיונית.
6.
המבקשת טוענת כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור שהגישה בשל השאלות העקרוניות שהיא מעלה. בעיקרו של דבר, המבקשת חוזרת על הטענות שהעלתה בפני בית המשפט המחוזי. בנוסף, לטענתה יש להתערב בגובה ההוצאות שנפסקו לחובתה, בשים לב לכך שהתמשכות ההליכים לא נבעה מהתנהלותה שלה אלא מהתנהלותה של ועדת הערר.
7.
לאחר שבחנתי את טענותיה של המבקשת הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים.
8.
קבלתה של בקשת רשות ערעור בהליכים מסוג זה שבפני תיעשה על-פי אמת מידה מצמצמת, בין היתר בשים לב לכך שהיא נדונה כבר בשלוש הזדמנויות, ובהתחשב במומחיותם של השמאי המכריע וועדת הערר (ראו למשל: בר"ם 1874/12 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון נ' אנג'ל , פסקה 8 (1.5.2012); בר"ם 2237/11 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "שורקות" נ' גרמנוב , פסקאות 14-13 (23.9.2012) ). החלתן של אמות מידה אלו על המקרה שבפני מובילה למסקנה כי אין מקום לקבל את הבקשה. טענותיה של המבקשת נסובות בעיקרן על קביעותיו של השמאי המכריע, והן אינן מעלות שאלה כללית החורגת מעניינם של הצדדים. טענות אלו הועלו ונדונו על-ידי ועדת הערר ובית המשפט המחוזי, ולא מצאתי טעם כי בית משפט זה יידרש להן פעם נוספת כערכאת ערעור. אף לא ראיתי לנכון לסטות מן הכלל לפיו בית משפט זה אינו נוהג להתערב בגובה ההוצאות שנפסקו (ראו למשל: בר"ם 4684/05 הוועדה המקומית לתכנון ובניה נ' טל
(27.7.2005)).
9.
אשר על כן: דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, ג' בשבט התשע"ו (13.1.2016).
ש ו פ ט ת