בר"מ 8682/20 פלוני נ. משרד הפנים- רשות האוכלוסין וההגירה

1.

המבקשת 2 היא אזרחית ישראל ילידת 1938, חולה סיעודית שסובלת ממספר מחלות קשות, ובעלת היתר כללי להעסקת עובד זר בתחום הסיעוד (להלן: המבקשת ). המבקשת 1, אזרחית מולדובה, נכנסה לישראל בשנת 2013 באשרת עבודה מסוג ב/1 בתחום הסיעוד (להלן: העובדת ; וביחד: המבקשות ). לפי רישומי משרד הפנים (להלן: המשיב ), ביום 5.7.2019 נפטרה מעסיקתה הקודמת של העובדת, והיה עליה לעזוב את הארץ. כעולה מהמסמכים שלפניי, ביום 6.8.2019 החלה העובדת לטפל במבקשת ובהמשך לכך, ביום 9.9.2019, הגישה המבקשת בקשה להאריך את רישיון הישיבה והעבודה של העובדת בהתאם לסעיף 3א(ב1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל ). ביום 20.11.2019 דחתה הוועדה ההומניטרית לפי סעיף 3א(ב1) לחוק הכניסה לישראל (להלן: הוועדה ההומניטרית או הוועדה ) את הבקשה. בהחלטתה, ציינה הוועדה כי מצבה הרפואי של המבקשת, כעולה מן המסמכים שצורפו לבקשה, מאפשר להסתייע בעובד אחר ואינו מצדיק אישור מטעמים הומניטריים מיוחדים להעסקת העובדת; כי המבקשת מתגוררת ב"אזור מרכזי", באופן שכעולה מנתוני המשיב, מקל על מציאת עובד זר חוקי אחר; וכי טענות המבקשת להיכרות מוקדמת עם העובדת ולקשר שנוצר ביניהן אינן עולות כדי נסיבות הומניטריות חריגות שמצדיקות היעתרות לבקשה. על החלטה זו הגישו המבקשות ערר לבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל (להלן: בית הדין ). לערר צירפו המבקשות מסמך מיום 20.12.2019 שכותרתו "אישור רפואי" ואשר חתום על ידי ד"ר יוסף ברגמן, מומחה בפסיכיאטריה ופסיכוגריאטר, ממנו עולה כי חלה החמרה במצבה הרפואי והנפשי של המבקשת וכי "החלפת מטפלת עלולה לגרום לפגיעה קשה באיכות חייה ולהחמרה ניכרת ואף בלתי הפיכה במצבה הנפשי" (להלן: המסמך הרפואי או המסמך ).

2.

ביום 30.4.2020 דחה בית הדין את הערר וקבע שהחלטת הוועדה ההומניטרית לא חורגת ממתחם הסבירות. בית הדין עמד על כך שלא הוכח כי העובדת היא בעלת מיומנות מיוחדת או שלא ניתן לאתר עובד אחר שיתאים לצרכי המבקשת. בכל הנוגע למסמך הרפואי, עמד בית הדין על כך שמסמך זה לא עמד לפני הוועדה בקבלת ההחלטה בעניינה של המבקשת. חרף האמור, בית הדין עיין במסמך וקבע כי אין באמור בו כדי לשנות את ההחלטה בעניינן של המבקשות. בית הדין ציין כי ברוב המקרים שבהם מוענק טיפול סיעודי במשך 24 שעות ביממה נוצר קשר מיוחד בין מטפל ומטופל, וכי אין בקשר כאמור כדי להצדיק מתן אישור "אוטומטי" להמשך העסקת מטפל במסגרת הבקשות שמוגשות לוועדה ההומניטרית. לגבי מועד עזיבתה של העובדת את הארץ, בית הדין קבע שלא ינקטו נגד העובדת צעדי אכיפה עד ליום 30.10.2020. עוד נקבע כי "ככל שבמועד זה תימנע יציאת העובדת הזרה מישראל נוכח המשך התפרצות נגיף הקורונה והעדר טיסות בינלאומיות מישראל, תצא העובדת הזרה מהארץ עד 30 ימים לאחר שההנחיות מטעם המשיב תאפשרנה לעשות כן".

3.

המבקשות ערערו על החלטה זו וביום 12.11.2020 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופטת ע' זינגר ) את הערעור. בית המשפט עמד על כך שהיה על העובדת לעזוב את הארץ עוד לפני שהחלה לעבוד אצל המבקשת; כי הבקשה הוגשה בסמוך לתחילת העסקת העובדת על ידי המבקשת, ויש להניח שבאותו מועד לא התקיים הקשר המיוחד הנטען בין המבקשות; וכי ממילא קשר הדוק מעין זה נוצר במרבית המקרים שבהם מתקיים טיפול סיעודי מלא. בית המשפט קבע כי במקרה דנן לא הוכח שהחלטת הוועדה בלתי סבירה באופן שמצדיק את התערבותו של בית המשפט. אשר למסמך הרפואי, נקבע כי ספק אם מדובר במסמך שלא ניתן היה להציגו במועד מוקדם יותר. בית המשפט בחן אף הוא את תוכנו של המסמך הרפואי, ולא מצא שיש בו כדי לשנות מהחלטת הוועדה. אשר לטענה שלפיה המשיב הסכים להחזיר לדיון נוסף בוועדה בקשות של מטופלים אחרים (בגין משבר הקורונה), הבהיר בית המשפט שמדיניות זו לא חלה על המקרה דנן וציין שהטענה לא הועלתה לפני בית הדין. לבסוף, ציין בית המשפט כי אין מקום להתערב בקביעת המשיב שניתן למצוא עובדת חלופית שתספק את צרכיה של המבקשת. בשים לב להמשך התפרצות נגיף הקורונה ולהנחיות המשיב בנושא, קבע בית המשפט כי על העובדת לעזוב את הארץ עד ליום 28.2.2021. בהקשר זה חזר בית המשפט על שקבע בית הדין, בכל הנוגע לאפשרות שבמועד זה תימנע יציאת העובדת מישראל.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, בה עותרות המבקשות להשבת הדיון בעניינן לוועדה ההומניטרית. המבקשות טוענות כי נוכח מצבה הרפואי והנפשי הקשה של המבקשת, והחשש שעזיבת העובדת יחמירו, החלטת המשיב שלא להיעתר לבקשה אינה מידתית ואינה סבירה. נטען כי נסיבות העניין – ובכללן מצבה הרפואי של המבקשת, שפתה, מקום מגוריה, והשפעות מגפת הקורונה – מקשות על מציאת עובד חדש מתאים. כנטען, מגפת הקורונה הובילה למחסור חמור בעובדים זרים באופן שיקשה על המבקשת למצוא עובד חלופי. כן טוענות המבקשות כי היה על בית המשפט לעניינים מינהליים להשיב עניינן לפני הוועדה, וזאת בשים לב גם לאמור במסמך הרפואי וגם לחלוף הזמן מאז קבלת ההחלטה על ידי הוועדה (אשר השפיע, לדברי המבקשות, על הקשר ביניהן). עוד נטען בבקשה כי על בית משפט זה להכריע בשאלה כיצד יש להתייחס לנתונים רפואיים חדשים אשר הובאו לידיעת המשיב לאחר החלטת הוועדה ההומניטרית.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, מצאתי כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" על פסק דין של בית משפט לעניינים מינהליים שדן בערעור על החלטה של בית הדין לעררים תינתן בצמצום, במקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית אשר חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (בר"ם 5607/20 פלונית נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 6 (13.12.2020)). רשות כאמור עשויה להינתן גם כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת – כמתחייב מאופי המאטריה שבה עסקינן (בר"ם 4428/20 פלונית נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 5 (1.7.2020)). מבלי להקל ראש בנסיבות המורכבות המתוארות בבקשה, איני סבור כי המקרה דנן בא בגדרי אמת מידה זו. בעיקרם של דברים המבקשות חוזרות על הטענות שהועלו בגדרי ההליכים הקודמים בכל הנוגע למצבה הרפואי של המבקשת ולקושי במציאת עובדים מתאימים עבורה. בית המשפט לעניינים מינהליים, כמו גם בית הדין לעררים, קבעו כי אין בהן כדי להצדיק התערבות בהחלטת המשיב. קביעה זו היא יישומית במהותה וככזו היא לא מצדיקה מתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" (בר"ם 8248/17 נמט נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 5 (20.12.2017); בר"ם 7006/16 סלע נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 4 (8.9.2016)). כך גם בכל הנוגע לטענות המבקשת בעניין המסמך הרפואי, שעל אף שלא הוגש לוועדה נבחן הן על ידי בית הדין, הן על ידי בית המשפט, אשר לא מצאו בו עילה לסטות מהחלטת הוועדה. אשר לטענות המופנות להשפעת נגיף הקורונה, לא מצאתי כי הן מקימות בנסיבות העניין עילה לבירור נוסף של עניינן של המבקשות לפני בית משפט זה. זאת, בהינתן שטענת המבקשות כי קיים בעת הנוכחית קושי במציאת עובדת מתאימה נטענה באורח כללי בלבד, מבלי שנטען שניסיונות קונקרטיים למציאת עובדים מתאימים – לאחר התפרצות נגיף הקורונה – כשלו.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.