בר"מ 8687/11 נורקייט בע"מ נ. עיריית פתח תקוה מנהל הארנונה

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת (בדימוס) ש' ברוש ) ב-עת"מ 218/09, בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת על החלטת ועדת הערר על קביעת ארנונה כללית שליד עיריית פתח תקווה (להלן: ועדת הערר ) מתאריך 12.02.2009.

להלן יפורטו בתמציתיות הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשה.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

2.

המבקשת היא חברה המפעילה עסק של הסעדה במתחם פארק "אזורים" בפתח תקווה. לאורך השנים סווג העסק על ידי המשיבה בסיווג של: "תעשיה ומלאכה". במהלך שנת 2006 שינתה המשיבה את סיווג עסקה של המבקשת לסיווג של: "משרדים, שירותים ומסחר", וזאת החל משנת המס 2006. על החלטה זו הגישה המבקשת השגה, תוך שטענה כי העסק הוא חלק מהפארק התעשייתי באזור, ולכן יש לסווגו כ-"תעשיה". המשיבה דחתה את ההשגה, ומצאה כי מדובר במסעדה, אותה יש לסווג כ-"מסחר".

3.

המבקשת הגישה ערר לועדת הערר באשר לסיווג העסק בשנות המס

2008-2006. בהחלטתה מתאריך 12.09.2009 דחתה ועדת הערר את ערר המבקשת, וקבעה, בין היתר, כי: "מדובר במסעדה לכל דבר ועניין".

4.

המבקשת ערערה (באמצעות עו"ד ירון דיין) על החלטת ועדת הערר לבית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים. בפסק דינו מתאריך 23.10.2011 דחה בית המשפט לעניינים מנהליים את הערעור, וקבע כי החלטת ועדת הערר, שאותה צירפה המבקשת לכתב הערעור שהגישה – איננה ההחלטה שהתקבלה בפועל על ידי ועדת הערר. בית המשפט לעניינים מנהליים מצא כי קיימים מספר הבדלים בין ההחלטה "האמיתית" של ועדת הערר לבין המסמך אותו הגישה המבקשת בערעורה (אותו קיבל, לגרסתה, בפקסימיליה מי שייצג אותה אז – עו"ד בן סיניבר) ואשר נחזה להיות החלטת ועדת הערר (להלן תכונה ההחלטה שהוגשה בערעור המבקשת: ההחלטה הנחזית ). עוד הוסיף בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים וקבע, בין השאר, כדלקמן:

"כאשר מצורף לכתב הערעור מסמך הנחזה להיות החלטה של הערכאה הקודמת, ובו השמטות ושינויים מהותיים הנגועים לגדר המחלוקת בין הצדדים לגופה, נדרש המערער, למצער, לשכנע כי המדובר בתקלה שלא נועדה להטעות את בית המשפט. במקרה זה, לא זו בלבד שלא שוכנעתי שהמדובר בתקלה שנוצרה בהיסח הדעת, אלא שהמערערת [המבקשת כאן, ח"מ ] בחרה בדרך של התפתלויות ושל התחמקות ממתן הסבר לנסיבות צירופו...".

נוכח דברים קשים אלה, דחה בית המשפט לעניינים מנהליים את ערעור המבקשת, וזאת מבלי שהתייחס כלל לגופם של דברים, שכן קבע כי: "כתב הערעור המתייחס למסמך שאינו החלטה עליה מערערים – אינו מאפשר לבית המשפט לעמוד על מהות הערעור ולבררו לגופו".

הבקשה שבפני מכוונת איפוא כלפי פסק דין זה, המתייחס כאמור לשנים

2008-2006.

5.

יודגש, כי הליך מקביל התנהל גם בנוגע לסיווג העסק של המבקשת בהתייחס לשנות המס 2010-2009. בהליך זה התקבל ערר שהגישה המבקשת לועדת הערר, והסיווג תוקן חזרה ל-"תעשיה ומלאכה". על החלטת ועדת הערר הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים מרכז ב-עמ"נ 15019-11-10 (כב' סגן הנשיאה, השופט א' ש' שילה ), אשר החליט בתאריך 26.12.2011 לקבל את ערעור המשיבה, וקבע כי אופיו העיקרי ושימושו המהותי של הנכס הוא למתן שירותי הסעדה. גם על פסק דין זה הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור בפני בית משפט זה (בר"ם 1295/12). בהחלטתו מתאריך 12.03.2012 פסק חברי, השופט

ע' פוגלמן (להלן: החלטת השופט פוגלמן ), כי קביעת בית המשפט לעניינים מנהליים "נסמכת על אופן השימוש הקונקרטי בנכס, ואינה מעוררת שאלה המצדיקה מתן רשות ערעור".

טענות הצדדים

6.

בבקשתה בפני (שבה הצטרפו לייצוג המבקשת גם עורכי דין שלא הופיעו בערכאה דלמטה) התמקדה המבקשת בכך שבית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים דחה את ערעורה אך ורק מטעם פרוצדורלי-טכני, כדבריה, וכלל לא בחן את טענותיה ביחס לשאלת סיווג העסק לצרכי ארנונה. המבקשת טענה כי צירוף ההחלטה הנחזית נעשה בשוגג, ובית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים היה צריך להפעיל – על דרך ההפניה ל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקסד"א ),

שבאה בתקנה 30 ל תקנות בית המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 – את הסמכות המסורה לו לפי תקנות 417 ו-449 ל תקסד"א ולאפשר לה לתקן את כתב הערעור ואת יתר המסמכים שיש לצרף לו. המבקשת מדגישה, שמפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים נראה כי הוא סירב לאפשר לה לתקן את כתב הערעור משום שלא השתכנע שמדובר בשגגה – ובכך טעה. לגירסת המבקשת, בית המשפט לעניינים מנהליים לא ביצע בחינה מעמיקה בנוגע למחלוקת בשאלה האם צירוף ההחלטה הנחזית נעשתה בשוגג, או שמא במזיד, ולכן היה עליו להמנע מלגבש דעה נחרצת בעניין. לשיטת המבקשת, הדרך שבה הלך בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים גרמה לה לעיוות דין, ופגעה באופן בלתי מידתי בזכותה לגישה לערכאות.

כאן המקום לציין, כי המשיבה הגישה בתאריך 12.04.2010 תלונה במשטרת ישראל בחשד לזיוף ביחס להחלטה הנחזית. בית המשפט לעניינים מנהליים ציין בפסק דינו את עצם הגשת התלונה, אך הוסיף ואמר כי עד למועד מתן פסק הדין – הצדדים לא עדכנו אותו מה עלה בגורלה. בדיעבד מסתבר, כי בתאריך 14.02.2011 החליטה המשטרה לסגור את תיק החקירה, תוך שקבעה כי: "נסיבות העניין אינן מצדיקות את המשך החקירה" (להלן: החלטת המשטרה ). המבקשת הגישה בקשה להוספת החלטת המשטרה לבקשת רשות הערעור, ובה טענה כי החלטת המשטרה נמסרה למשיבה עוד במהלך חודש פברואר 2011, אך המשיבה לא עדכנה בדבר את המבקשת, או את בית המשפט, ובכך גרמה, לדעת המבקשת, להטעיית בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים.

בשולי בקשתה שבפני, ציינה המבקשת מדוע, לשיטתה, הסיווג הנכון של העסק שהפעילה הינו "תעשיה", ומדוע שגתה ועדת הערר בהחלטתה לסווג את העסק לצרכי ארנונה כ-"מסחר".

7.

המשיבה מצידה טוענת כי צירוף ההחלטה הנחזית לא היה בגדר שגגה בתום לב, אלא מדובר במעשה זיוף מכוון. לשיטת המשיבה, כלל לא הוגש ערעור על החלטת ועדת הערר, שכן "הערעור" אותו הגישה המבקשת לבית המשפט לעניינים מנהליים מתייחס להחלטה הנחזית – החלטה אשר מעולם לא ניתנה על ידי ועדת הערר, ולכן אין תוקף ל-"ערעור" עליה. עוד טוענת המשיבה כי גם לאחר שהתגלה מעשה הזיוף לא נהגה המבקשת כמצופה ממנה – להודות כי נפלה טעות ולבקש לתקנה לאלתר, אלא המשיכה לנהל הליכים ביחס להחלטה הנחזית במשך כשנתיים נוספות. לגרסת המשיבה – אין בנסיבות חמורות שכאלה כל סיבה לאפשר למבקשת לתקן את כתב הערעור שהגישה, ולכן צדק בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים בפסק דינו.

לצד כל אלה, טענה המשיבה כי השאלה המהותית המרכזית בענייננו היא שאלת סיווגו של נכס לצרכי ארנונה, ובנושא זה אין כל הצדקה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה.

דיון והכרעה

8.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובבקשה להוספת ראיה, בתגובת המשיבה, וכן בבקשות שהוגשו לי בנוגע להליכים שהתייחסו לשנות המס 2010-2009,

הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה

להידחות , ואולם תוצאה זו כפופה לאמור בפיסקה 9 שלהלן. מיד בסמוך יפורטו בקצרה הנימוקים למסקנתי זו.

9.

עיקר טענות הצדדים התייחסו, כאמור, לנסיבות צירוף ההחלטה הנחזית לערעור שהגישה המבקשת לבית המשפט לעניינים מנהליים, כאשר המבקשת טוענת כי מדובר בטעות בתום לב, והמשיבה טוענת מצידה כי מדובר בזיוף מכוון.

סבורני כי נסיבות ענייננו אכן מעלה תמיהות בנוגע להתנהלות המבקשת בפני בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים. במיוחד אמורים הדברים בהתייחס לתקופה שלאחר שהתברר כי ההחלטה הנחזית, דהיינו זו שצורפה לכתב הערעור שהגישה המבקשת – איננה עותק של ההחלטה המקורית (וזאת אני אומר על בסיס ההנחה שהצירוף המוטעה נעשה בתום לב). במצב דברים זה היה מצופה כי המבקשת תפעל באופן מיידי לתיקון כתב הערעור (ולו ביחס לנספח ההחלטה שצורף לו), ותפרוס בפני בית המשפט את מלוא השתלשלות האירועים שהוביל להגשת ההחלטה הנחזית.

יחד עם זאת, אינני יכול לבטל את טענת המבקשת כי בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים היה צריך להיות זהיר יותר במסקנותיו. כאשר מוטחת בבעל דין האשמה פלילית כה חמורה כי זייף מסמך במטרה לזכות ביתרון משפטי, או דיוני, הרי שעל בית המשפט הדן בדבר לערוך בדיקה מדוקדקת טרם שיגבש את מסקנתו בעניין. אכן מן המכלול עולה תמונה בעייתית למדי באשר לנסיבות צירופה של ההחלטה הנחזית, אך לשיטתי – ללא בירור מקיף (שלא מוצה) – לא היה מקום לקבוע, או לרמוז, שהמבקשת צירפה את ההחלטה הנחזית במזיד.

10.

הנה כי כן, משקיבלתי עקרונית את טענת המבקשת בסוגיה הנ"ל – מן הראוי היה להחזיר את ההליך לבית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים כדי שיקבע ממצאים עובדתיים ברורים בשאלה האמורה, או להורות לחילופין שידון לגופם של דברים בערעור, דהיינו בשאלת סיווג העסק של המבקשת לצרכי ארנונה. יחד עם זאת בשים לב למכלול ההליכים שהתנהלו ממילא בין בעלי הדין שבפני עד כה – דומני כי אין בכך צורך, הכל כפי שיובהר להלן.

11.

שאלת סיווגו של העסק אותו מנהלת המבקשת באתר פארק "אזורים" בפתח תקווה עמדה, כזכור, במוקד שני הליכים מקבילים – האחד התייחס לשנים 2008-2006 (והוא ההליך נשוא ענייננו), והאחר התייחס לשנים 2010-2009 (והוא הסתיים ב החלטת השופט פוגלמן ). מכאן, ומבלי לקבוע דבר באשר לתחולת מעשה בית דין מן ההליך האחד אל ההליך האחר, ברי כי ניתן להסתייע במסקנותיהם של בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים ושל בית משפט זה בכל האמור בשנים 2010-2009 – גם ביחס לשנים 2008-2006.

12.

בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים, אשר נדרש לשאלת סיווג העסק בשנים

2010-2009, ערך דיון מעמיק ומפורט בטענות השונות, ומצא כי הסיווג הנכון של העסק הוא כמסעדה, דהיינו כ-"מסחר". אינני רואה כל סיבה להניח שאם יוחזר ההליך המתייחס לשנים 2008-2006 – לבית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים, יתהפכו לפתע היוצרות, ויהיה טעם כלשהו לקבוע כי לגבי שנים אלה יש לסווג את העסק דווקא כ-"תעשיה". הדברים מקבלים משנה תוקף אם נזכור כי לגבי השנים 2008-2006 היתה החלטת ועדת הערר לסווג את העסק כ-"מסחר", ואילו לגבי השנים 2010-2009 היתה החלטת ועדת הערר לסווג את העסק כ-"תעשיה" – ובכל זאת בית המשפט לעניינים מנהליים פסק כפי שפסק. זאת ועוד: למעשה אין מחלוקת שלא חלו בענייננו שינויים משמעותיים כלשהם במצב העובדתי של העסק בין שתי תקופות הזמן, ואם בכל זאת נאמר כי התרחש שינוי כלשהו – הרי שדווקא בשנים 2008-2006 ישנן נסיבות רבות יותר המחייבות לסווג את העסק כ-"מסחר" (ראו בעמ' 8 לפסק דינו של בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים לגבי השנים 2010-2009).

13.

לפיכך ולנוכח נסיבותיהם הדומות של שני ההליכים, ניתן לקבוע, לדעתי, בביטחון מספק כי דין אחד הוא הן לשנים 2008-2006 והן לשנים 2010-2009. אם פסק בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים, כפי שפסק ביחס לתקופה המאוחרת – ניתן להניח כי זו היתה גם הקביעה ביחס לתקופה המוקדמת, ואין כל צורך בחידוש ההליך המתייחס לשנים 2008-2006.

14.

כעת, יש להדרש לשאלה הבאה: בהנחה שבית המשפט הנכבד לעניינים מינהליים היה פוסק כנגד עמדת המבקשת גם לגופם של דברים – האם קיימת הצדקה למתן רשות ערעור?

כפי שפורט לעיל, הבקשה הובאה בפני לאחר שנידונה כבר בועדת הערר, וכן בערעור בפני בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים. ככלל ההלכה היא שרשות ערעור "בגלגול שלישי" תנתן רק כאשר מתעוררת שאלה משפטית בעל חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ). בענייננו, הערכאה הראשונה מבין השלוש לא היתה אמנם בית משפט אלא טריבונל מנהלי, ובמצב דברים זה קיימות דעות סותרות באשר לתחולתה של הלכת חניון חיפה (ראו ההפניות בפיסקה 6 ל החלטת השופט פוגלמן ). יחד עם זאת, ב החלטת השופט פוגלמן נקבעו קווים מנחים בנושא העומד במרכז הבקשה שבפני. בהחלטה זו נקבע כי ככלל –אין מקום למתן רשות ערעור כאשר השאלה העומדת במחלוקת היא סיווגו של נכס ספציפי לצורך ארנונה. כדי להצדיק מתן רשות ערעור, על המבקש להראות כי קיימת בעניינו שאלה החורגת מהמחלוקת הנקודתית, או לחילופין להוכיח "דפוס של פסיקות סותרות בבתי המשפט דלמטה", כלשון החלטת השופט פוגלמן .

15.

סבורני, כמו חברי השופט פוגלמן בהחלטתו, כי הבקשה שלפני איננה מעלה כל שאלה משפטית מעבר לסיווגו של העסק הספציפי שאותו מפעילה המבקשת בפארק התעשייתי המסוים. במילים אחרות, מדובר בסוגיה שאין לה חשיבות משפטית של ממש, אלא בהכרעה נקודתית הנוגעת לשימוש הקונקרטי שעושה המבקשת בעסק. לא בכדי נדחו עמדות המבקשת בידי בית המשפט הנכבד לעניינים מינהליים (הן ביחס לשנות המס 2008-2006 הן ביחס לשנות המס 2010-2009), וכן בידי בית משפט זה (ב החלטת

השופט

פוגלמן ), וכל הערכאות כולן ראו בנסיבות המכלול – סכסוך פרטני. לא ראיתי כל סיבה לסטות מכך, ודומני כי קביעתו של חברי, השופט

פוגלמן , בנוגע לשנים 2010-2009 כוחה יפה, כאמור, גם לגבי השנים 2008-2006.

16.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל – בקשת רשות הערעור נדחית , בכפיפות לאמור בפיסקה 9 שלעיל. בשים לב לכלל הנסיבות ולאמור בפיסקה 9 הנ"ל – החלטתי שלא להשית כאן הוצאות על מי מהצדדים.