בר"מ 8698/13 יעיש דבסאי נ. משרד הפנים

1.

המבקש נכנס לישראל שלא כדין בחודש פברואר 2009, ונעצר על-ידי כוחות הביטחון. במסגרת ריאיון ושימוע שנערכו לו, טען המבקש כי הוא נתין אריתריאי, שנמלט מארצו בשל חובת הגיוס. בחודש מאי 2009, הורה בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין (להלן: בית הדין למשמורת ) על שחרור המבקש ממשמורת בתנאים, בהסתמך על טענתו כי הוא אזרח אריתריאי. בחודש יולי 2009, קבע המשיב כי לא ניתן לקבוע את זהותו של המבקש כאריתריאי. ביום 31.10.2010, פנה המבקש ליחידת הזיהוי והתשאול בלוד וביקש להגיש בקשה פרטנית למקלט. במעמד פנייתו, הודה המבקש לראשונה כי הוא אתיופי, והונפק לו רישיון לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל ), שהתחדש מעת לעת עד ליום 27.8.2012. לטענת המשיב, לא התקבלה כל בקשה פרטנית למקלט מצד המבקש במהלך תקופה זו. ביום 29.5.2012 נעצר המבקש בחשד לתקיפה, ומאוחר יותר הורשע בכתב אישום בגין עבירת תקיפה הגורמת חבלה ממשית, ונגזרו עליו שישה וחצי חודשי מאסר בפועל. ביום 22.11.2012, עם תום תקופת המאסר הפלילי, נערך למבקש שימוע על-ידי ממונה ביקורת גבולות, שלאחריו הוצא נגד המבקש צו משמורת מתוקן. ממועד זה עד היום, שוהה המבקש במשמורת כאשר מעת לעת הוא מובא בפני בית הדין למשמורת לשם קיום ביקורת עיתית בעניינו.

2.

בחודש אפריל 2013, פנה המבקש בבקשה לשחרורו ממשמורת, בטענה שהגיש בקשה למקלט בשנת 2010, ולכן לא ניתן להרחיקו מישראל או להחזיקו במשמורת עד לבירורה. לטענת המשיב, הבקשה האמורה התקבלה רק בסמוך לאחר הגשת הבקשה לשחרור ממשמורת. ביום 8.5.2013 נערך למבקש ריאיון בסיסי לפי נוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל (להלן:

הנוהל ), וביום 12.5.2013 נערך לו ריאיון מקיף. ביום 11.6.2013 החליט מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה לדחות את בקשת המקלט של המבקש. בסמוך לאחר מכן, הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו, שעודנה תלויה ועומדת. בין לבין, פנה המבקש במספר בקשות לבית הדין למשמורת לשחררו, אך בקשותיו נדחו.

3.

ביום 26.11.2013, דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר-שבע

(כב' הנשיא י' אלון ) את ערעור המבקש על החלטת בית הדין למשמורת שלא לשחררו ממשמורת. במוקד הדיון עמדו החלטות קודמות שבהן הורה בית המשפט למשיב להכריע בהקדם האפשרי בבקשת המבקש לעיון חוזר בהחלטת מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, בשים לב להיותו במשמורת. בית המשפט סקר את עניינו של המבקש, שהציג בעבר מצג שווא שלפיו הוא אריתריאי, וביצע עבירות אלימות משמעותיות שבעטיין נשלח למאסר. נתונים אלה, לשיטת בית המשפט, מחזקים את החשש ששחרורו ממשמורת עשוי ליצור קשיים משמעותיים ביותר באיתורו לצורך הרחקתו מישראל. מנגד, צוין כי בירור הבקשה לעיון מחדש שהגיש המערער אורך זמן רב מדי. באיזון הדברים, מצא בית המשפט כי "יש מקום לאפשר למדינה למצות את הליך הדיון בבקשת העיון החוזר ולתת החלטה בעניין בקשה זו ולסיים הליכי הדיון ומתן החלטה לא יאוחר ממחצית חודש ינואר 2014". בית המשפט הוסיף כי אם ההכרעה בבקשת העיון החוזר לא תינתן בהקדם, יוכל המבקש לשוב ולפנות בבקשה לשחרורו ממשמורת, שתיבחן בחיוב.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, שבה נטען כי אין מקום להמשיך ולהחזיק במבקש במשמורת, כאשר בנקודת הזמן הנוכחית לא מתקיים הליך הרחקה בעניינו, על רקע בחינת הבקשה לעיון חוזר שהגיש – בקשה שלא נמחקה על הסף. לדברי המבקש, הוא הגיש בקשת מקלט עוד בשנת 2010, ועל יסודה קיבל רישיון ישיבה שהתחדש מדי שלושה חודשים עד שנעצר בגין תקיפה. על אף שבקשתו למקלט הייתה תלויה ועומדת, הוחזק המבקש במשמורת לאחר שחרורו מן המאסר הפלילי, וזאת בניגוד להוראת סעיף 13ו(א)(4) לחוק הכניסה לישראל, הקובע עילה לשחרורו של אדם המוחזק במשמורת למעלה מ-60 ימים. לשיטת המבקש, תקופת הזמן שבה מוחזק המבקש במשמורת בעוד בקשתו למקלט נבחנת היא בלתי סבירה. עוד נטען כי בית המשפט שגה בכך שלא ביצע איזון ראוי בין האינטרסים המתנגשים באמצעות קביעת תנאי שחרור וערבויות מתאימות שיאיינו את החשש מפני הימלטות המבקש. עוד נטען כי לא מתקיימים בעניינו של המבקש הסייגים לשחרור ממשמורת. בין היתר, נטען כי המבקש אינו מסוכן לציבור, לאחר שנשא את עונשו בגין הרשעתו בפלילים.

5.

המשיב סומך את ידיו על פסק הדין של בית המשפט קמא. לדבריו, אין עילה למתן רשות ערעור על פסק הדין, לפי אמות המידה שנקבעו בפסיקה לעניין זה. גם לגופם של דברים, נטען כי אין עילה להתערב בהחלטה שלא לשחרר את המבקש ממשמורת בנקודת הזמן הנוכחית. לדברי המשיב, בית הדין למשמורת ובית המשפט לעניינים מינהליים בחנו את מכלול נסיבות העניין של המשיב, לרבות מצג השווא שהציג עם כניסתו לישראל; שהייתו שלא כדין בישראל במהלך שנה תמימה; הרשעתו בפלילים בגין תקיפה שגרמה חבלה של ממש; מצב הטיפול בבקשה לעיון חוזר שהגיש, ומצאו – לעת הזו – שלא להורות על שחרורו ממשמורת. המשיב מעדכן כי הוועדה המייעצת דנה בעניינו של המבקש ביום 30.12.2013, והחלטה בבקשה עתידה להינתן בימים הקרובים.

6.

לאחר שבחנתי את פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים, לא מצאתי עילה למתן רשות ערעור. אין חולק כי הגשת בקשה למקלט והתנהלותם של הליכים לבחינתה הם שיקולים כבדי משקל בהחלטה הנוגעת להחזקתו במשמורת של שוהה שלא כדין לפי חוק הכניסה לישראל. בקשת מקלט תלויה ועומדת מעכבת, מטבע הדברים, את ההליכים להרחקתו של אדם מישראל, והלכה היא כי ההחזקה במשמורת לפי חוק הכניסה לישראל כרוכה בקיומו של הליך הרחקה אפקטיבי (בג"ץ 7146/12 אדם נ' הכנסת , פסקה 33 לפסק דיני (16.9.2013)). לכן, ככלל, בחלוף שישים ימים, ואם לא מתקיים אחד מהסייגים לשחרור הקבועים בסעיף 13ו(ב) לחוק הכניסה לישראל, יורה הממונה על שחרור המוחזק ממשמורת (בר"ם 173/03 מדינת ישראל – משרד הפנים נ' סלאמה (9.5.2005); עע"ם 4496/13 הבטום נ' משרד הפנים , פסקה ט"ז לפסק הדין של השופט א' רובינשטיין (12.11.2013)).

7.

בשים לב לנקודת הזמן הנוכחית, שבה ההחלטה בבקשת המבקש לעיון חוזר בבקשת המקלט שהגיש עתידה להינתן במהלך הימים הקרובים, ותביא בהכרח לשינוי במערך השיקולים הרלוונטיים, לא מצאתי עילה ליתן רשות ערעור. המבקש יוכל כמובן לפנות לבית הדין למשמורת בבקשה לעיון חוזר בשאלת החזקתו במשמורת, ככל שתהיה עילה לכך , לאחר מתן ההחלטה או ככל שזו לא תינתן במועד קרוב.

הבקשה נדחית אפוא ללא צו להוצאות.