בר"מ 8737/14 עיד מסלמאני נ. מנהל הארנונה בעיריית ירושלים

בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט י' מרזל ) שבה התקבל בחלקו ערעור המבקש על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית ירושלים (להלן: ועדת הערר ).

1.

המבקש ערער על החלטת ועדת הערר לדחות עררים שהגיש ביחס לחיובו בארנונה בשנים 2012-2009 בגין שני נכסים המצויים באזור התעשייה עטרות שבירושלים. בהסכמת המערער התייתר בהסכמה הערעור ככל שהוא נוגע לאחד הנכסים; ונותרו בעינן טענותיו הנוגעות לנכס השני בלבד (להלן: הנכס שבערעור ). אשר לנכס זה נטענו טענות שונות הנוגעות לסיווג הנכס, וכן טענה מקדמית שלפיה לא באה תשובה (או שלא באה תשובה במועד) לאף אחת מן ההשגות שהגיש המבקש למשיב בשנים הרלוונטיות ומשכך יש לראות את השגותיו כאילו התקבלו לפי סעיף 4 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: החוק ). יוער כבר עתה כי הבקשה שלפניי מופנית אך לטענה אחרונה זו, ועל כן יפורטו החלקים בפסק הדין הנוגעים אליה בלבד. ביום 29.10.2014 קיבל בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט י' מרזל ) את הערעור בחלקו בקובעו כי בהתייחס לקומה הראשונה בנכס שבערעור ישונה הסיווג לתקופה מסוימת מתוך השנים הנדונות. יתר הטענות נדחו, ובהן הטענה הצריכה לענייננו. אשר לטענה זו קבע בית המשפט כי ה"השגה" לשנת 2009 לא הוכתרה בכותרת "השגה" ולא נחזתה ככזאת, ובמצב דברים זה אין מקום לקביעה כי התקבלה השגה באין מענה לפי סעיף 4 לחוק; וכי בערר שהוגש בהתייחס לשנת 2009 טענה זו כלל לא נטענה. קביעה דומה התקבלה ביחס לשנת 2011. אשר לשנת 2010 קבע בית המשפט כי אף שהמבקש ביקש להתייחס להשגה בשנה זו בבקשה להגיש סיכומי תשובה מטעמו, לאחר שהמשיב התייחס לכך בסיכומיו, אין לקבל את הטענה. נקבע כי משנושא זה לא עלה בסיכומיו העיקריים של המבקש שתחמו את גדר המחלוקת – וגם כשהועלתה הטענה הדבר נעשה בלא תצהיר ואף ללא צירוף מסמך ההשגה הנטענת – גם דין הטענה בדבר ההשגה שהוגשה לכאורה בשנת 2010 להידחות.

2.

מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה מלין המשיב אך על החלק בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים שעניינו אי מתן תשובות להשגות שהגיש לכאורה בשנים האמורות. לשיטת המבקש, נגרם לו עיוות דין הואיל וההשגות שהגיש נכתבו בשפה הערבית ולא הובנו הן על ידי בית המשפט, הן על ידי הרשויות הרלוונטיות. שומה היה על ועדת הערר ועל בית המשפט, כך נטען, לפעול לתרגומם של המסמכים שהוגשו בטרם יכריע בערעור, וזאת בין היתר נוכח מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית. בהקשר זה טוען המבקש כי היה על הרשויות להשיב להשגותיו בשפה הערבית; ולמצער ליתן משקל לעובדה שלא היה מיוצג שעה שהגיש אותן. עוד נטען כי יש לפרש את מסמכי ההשגות שהוגשו על פי מהותם ולא על פי כותרתם בלבד; כי בית המשפט לא היה מוסמך לקבוע ממצא עובדתי חדש שלא נדון לפני ועדת הערר, דהיינו כי המסכמים לא הוכתרו בכותרת "השגה"; וכי הואיל והשגותיו של המבקש לא נענו – יש לראותן כשהשגות שהתקבלו לפי סעיף 4(ב) לחוק.

3.

המשיב סומך את ידיו על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים, מטעמיו, וסבור כי דין הבקשה להידחות הן על הסף, הן לגופה. ראשית , נטען כי דין הבקשה להידחות על הסף הואיל והטענות המועלות בה – שעניינן עיוות דין שנגרם למבקש משום שההשגות הנטענות נכתבו בשפה הערבית – מועלות כאן לראשונה ולא הושמעו לפני ועדת הערר ולפני בית המשפט לעניינים מינהליים. המשיב עומד על כך כי הטענות היחידות שהציג המבקש בערכאות הקודמות בנוגע להשגות היו כי חלק מהן לא זכו למענה, אך כי לא הושמעו כל טענות שלפיהן היה על המשיב להשיב להשגות בשפה הערבית; כי היה על המשיב להקל עם המבקש כיוון שלא היה מיוצג; או כי על בית המשפט חלה חובה לתרגם את המסמכים. שנית , נטען כי דין הבקשה להידחות אף לגופה, הואיל ואין עילה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט הנוגעות להשגות הנטענות שהגיש לכאורה המבקש בשנים הרלוונטיות. עוד נטען כי לא קם בענייננו כל עיוות דין, שכן המשיב מחזיק בטפסי השגה בשפה הערבית הנגישים לכל דורש; וכי יש בקרב עובדיו כאלה הדוברים את השפה הערבית האמונים בין היתר על מתן תשובות להשגות המוגשות בשפה זו. לבסוף נטען כי אין שחר לטענת המבקש בדבר עיוות דין עקב העדר ייצוג שלא זכה להתחשבות, הואיל והיה מיוצג לאורך כל השנים הנדונות, החל משנת 2009.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, באתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. כידוע, אמת המידה הנוהגת בבקשות למתן רשות לערער על פסק דין של בית משפט לעניינים מינהליים בערעור על החלטות ועדת הערר לענייני ארנונה היא מחמירה, נוכח אפיין הנסיבתי של הכרעות מעין אלו (בר"ם 1295/12 נורקייט בע"מ נ' עיריית פתח תקוה , פסקה 7 (12.3.2012); בר"ם 2613/14 עיריית כפר סבא נ' רבינוביץ , פסקה 4 (1.6.2014)). עיקר הבקשה שלפניי נסב על טענות המבקש כי כיוון שהשגותיו הנטענות הוגשו בשפה הערבית הן לא זכו ליחס הולם מצד הרשויות – הן במובן זה שהתשובות שלהן זכה נכתבו בשפה העברית, הן במובן זה שלא הובנו כראוי. דין טענות אלו להידחות ולו מן הטעם כי הן מושמעות לראשונה בבקשת הרשות לערער שלפניי והן לא הועלו לפני ועדת הערר או לפני בית המשפט לעניינים מינהליים, כפי שעולה מעיון בכתב הערעור שהוגש. משאלה הם פני הדברים, אין מקום כי בית משפט זה יידרש כערכאה ראשונה לטענות האמורות בעת בחינת בקשת הרשות לערער, שהרי הלכה היא כי "בית-משפט לערעורים לא ידון בנימוק ערעור שלא נטען בדרגה הראשונה", וזאת מקל וחומר שעה שמדובר בבקשת רשות לערער כבענייננו (ע"א 277/89 צ'אם מוצרי מזון ישראל בע"מ נ' טעמיקו בע"מ , פ''ד מו(3) 288, 303 (1992); ראו גם: בר"ם 4297/10 נאות לה גרדיה בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית תל אביב , פסקה 8 (2.9.2010); בר"ם 7822/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' בני משה קרסו בע"מ , פסקה 9 (10.12.2007)). משכך, דינן של טענות אלו להידחות על הסף (ראו בר"ם 10360/06 תנופורט (1990) בע"מ נ' מנהל הארנונה של מועצה אזורית שער הנגב , פסקה 3 (1.4.2007)). יתרה מכך, עיון בצרופות הבקשה מעלה כי השגות שונות שהגיש המבקש בשפה הערבית נענו לגופן על ידי המשיב, אף אם המענה נעשה בשפה העברית (ראו, למשל, נספח 13 (השגת המבקש בשפה הערבית מיום 2.11.2011); ונספח 14 (תשובת המשיב להשגה זו בשפה העברית מיום 5.12.2011)). מתשובת המשיב מיום 5.12.2011 עולה כי השגתו של המבקש נדחתה לגופה – אף שזו הוגשה בשפה הערבית. כפי שציין המשיב בתשובתו, הוא מעמיד לרשות הציבור טפסי השגה בשפה הערבית ובוחן את ההשגות המוגשות בשפה זו לגופן. דינן של טענותיו האחרות של המבקש הנוגעות להשגות להידחות אף הן. קביעותיו של בית המשפט בנקודה זו הן עובדתיות באפיין והן גובשו בנתון למכלול הראיות הצריכות לעניין. לא ראיתי אפוא כי קביעות אלו מקימות עילה לבירור ערעורי נוסף בערכאתנו, השמור למקרים חריגים. משאלה הם פני הדברים, לא מצאתי כי המבקש הראה כי נגרם לו עיוות דין המצדיק מתן רשות לערער בשים לב לאמות המידה המקובלות שעליהן עמדתי.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיב בסך 10,000 ש"ח.